אתגר רשת מס' 2 - הרכב הכנסת ה-18

אתגר רשת מס' 2 – הרכב הכנסת ה-18

א.      רונית תירוש

חברת "קדימה" – קדנציה שלישית.

רונית אינה חברה ולא משמשת כשר בקואליציה בכנסת ה-18

רונית היא אשת חינוך, תרבות וספורט ושימשה כמנכ"לית משרד החינוך והספורט.

רונית חברה בוודות החינוך ויוזמת חוקים שונים: הקטנת כיתות א'+ב', חינוך חובה עד סיום י"ב ומניעת נשירה, הבטחת הסעות לתלמידים וכ"ו. בנוסף היא חברה גם בוועדת הכספים ומחוקקת חוקים בעניין. רונית משמשת כאוזן קשבת לאזרחים רבים ומבטיחה לפעול ולתקן עוולות בחברה. היא מנסה לקדם שוויון לנשים בחברות הציבוריות.

מתוך הכתבה :איזו תלמידה הייתה רונית תירוש? מצאתי חיבורים רבים לאני המאמין של כמורה. רונית מציינת שהמורות שלימדו אותה גרמו לה להשראה כי היה בהן שילוב בין הומניות והבנה לצרכים של בני הנוער ומצד שני לא ויתרו על הדרישות הלימודיות. האיזון הזה משמעותי וחשוב. אנו חיים בעידן שבו ההשגיות והתחרותיות היא ללא פשרה ולפעמים מזניחים את הערכים. החשוב ביותר הוא להיות בן אדם. יש לעצב את האישיות, להטמיע ערכים, להבין שאנו ערבים זה לזה, להיות רגישים לזולת ולתת מעצמנו למען אחרים ולהתנדב. מכיוון שתקופת בית הספר היא חממה כדאי לשלב בין השקעה בלימודים לבין הפנמת ערכים שהמורים מנסים ומשתדלים להעניק לתלמידים.

אדם שמודע לערכים שלו, אדם שהוא חלק מקולקטיב יגדל להיות אזרח אכפתי ותורם לחברה שבתוכה הוא חי.

איזו תלמידה הייתה רונית תירוש?

במסגרת תחרות "המורה של המדינה" תפסנו לשיחה קצרה את חברת הכנסת רונית תירוש, אשת חינוך, שבעברה היתה מורה לערבית, מנהלת בית ספר עירוני ט', אחראית על מנהל החינוך בעיריית ת"א-יפו ומנכ”לית משרד החינוך

בועז פיילר

פורסם:  03.01.10, 10:34

מי היה/עודנו המורה הכי הכי שלך ומדוע?

היו לי שתי מורות מאוד משמעותיות שהשפיעו על חיי. ביסודי חוה דודקביץ' ובתיכון רוחמה זיו שמעבר להיותה מחנכת הכיתה היתה גם מורתי לספרות.

מה למדת מהן?

שאבתי משתיהן השראה, הן היו מורות מצוינות שגרמו לי לרצות ללמוד. רוחמה, כיוונה את דרכי בחיים ובעקבותיה החלטתי גם אני להיות מורה בישראל. היא הצליחה לשלב המון הומאניות והבנה לצרכים שלנו כבני נוער בעידן נוקשה שבו ההישגיות ותחרותיות ללא פשרות עם משמעת כפייתית היו הנורמה. היא גרמה לנו לאהוב את החומרים שלימדה. ראיתי אותה כמודל והיא עשתה לי חשק ואתגרה אותי לעשות את התפקיד לא פחות טוב ממנה ואני מקווה שהצלחתי.

האם היית תלמידה טובה?

בהחלט. הייתי תלמידה טובה ובהמשך הייתי אפילו תלמידה מצוינת. ככל שהבנתי יותר את חשיבות הלמידה, הקדשתי יותר והשקעתי יותר.

כיצד החוויות הלימודיות שעברת בבית הספר תרמו לך?

היה לי מנהל בהחלט בעל שיעור קומה והיה הרבה מה ללמוד ממנו אבל סגנון הניהול הנוקשה שלו, כפי שהיה נהוג באותם הימים, היה ממש מפחיד. דרשו מאיתנו משמעת, אבל הדרכים בהן דרשו אתה מאיתנו היו לא מקובלות עלי. דווקא הוא גרם לי להבטיח לעצמי שכשאגדל, לא אהיה נוקשה כמוהו. בהמשך דרכי, כאשר כיוונתי את עצמי לתפקידי ניהול, אתגרתי את עצמי עם הבטחה שאני אקבל משמעת מתוך כבוד ולא אשליט אותה מתוך פחד.

מה החוויה השמחה ביותר שיש לך מבית הספר?

חברת הילדים, הטיולים המשותפים, הליכה להצגות וכל הפעילות הבלתי פורמאליות שהעשירו את חיי החברה שלי, הפעילויות הפורמאליות, אני חייבת לומר, בימים ההם היו פחות כייפיות.

מה המסר שלך לתלמידים בהווה?

קודם כל תהיו בני אדם. שנית תלמדו טוב ותשיגו ציונים טובים כי הרבה יותר קל ללמוד את זה עוד בצעירותכם. כשגדלים קשה הרבה יותר ללמוד להיות רציניים כשהתנאים עוד נוחים והסביבה סבלנית כלפיכם (יותר ממה שהיא תהיה אחר כך במהלך החיים). כדאי להשתמש בפלטפורמה הזו ולהשתמש בלימודים להצלחה שלכם כי אי אפשר להתקדם בחיים בלי תעודות, בלי ידע נרכש ובלי הישגים.

אבל פתחתי בנקודה של להיות בן אדם, לימודים או תעודת בגרות, במקרה הפחות טוב, אפשר להשלים אחר כך, אבל עיצוב האישיות, הטמעה של ערכים, להבין שאנו ערבים אחד לשני, להיות רגיש לזולת וכן לתת מעצמך למען אחרים ולהתנדב, בעניין הזה חשוב מאוד ללמוד להיות בן אדם מוקדם ככל האפשר ותקופת בית הספר היא תקופה ראויה ונכונה גם להשקיע בלימודים וגם להפנים את הערכים שהמורים והמחנכים מנסים ואני מקווה גם מצליחים להטמיע בקרב התלמידים.

מהי ההגדרה שלך לחינוך?

אני אולי חוזרת על דברי אבל חינוך זה קודם כל להיות בן אדם. אני חושבת שזה ממצה את הכל. אדם שמודע לערכים המחייבים אותו בחברה מודרנית ומתקדמת, משום שאנו נוטים לשכוח ולחשוב שמה שחשוב זה אני עצמי, מה השגתי בשבילי, האינטרס האישי. להיות בן אדם זה לזכור שאתה חלק מקולקטיב. יש כאן המון ערכים שאת חלקם הזכרתי קודם אבל כולם מתקבצים ל"ואהבת לרעך כמוך" לערבות הדדית. חינוך הוא המון עניין של אהבת אדם והקניית ערכים מעבר ללימוד החומרים הנלמדים.

מה היית מכניסה לתוכנית הלימודים?

פילוסופיה ולוגיקה הם שני מקצועות מאוד דרושים שלצערי אינם נלמדים. כשלמדתי אותם כסטודנטית לתואר ראשון זה נתן לי המון כלים לחקירה אישית ומחשבה עצמית, להתעמקות ולהתמודות עם שאלות של מהות וכלים לוגיים להתמודד עם שאלות מורכבות ומסובכות. לצערי מפאת מחסור של שעות וקדר של מורים הנושאים אינם נלמדים ואני רואה בהם ממש כלים לחיים.

רובי ריבלין יכול להיות אחלה מורה

איזה מקצוע היית מלמדת אילו היית מורה?

הייתי נשארת מורה לערבית משום שבמדינה הזו חיים שני לאומים בה ביחד וכן אויבים מבחוץ שזו שפתם, בין היתר. אני סבורה שראוי שנדע לא רק את השפה אלא גם את התרבות של השכנים שלנו כמו גם של האויבים שלנו. דבר זה שיכול לסייע לנו לבנות תשתית עתידית של חיים ושלום זה לצד זה, דבר שמאוד קשה לבנות כאשר לא מכירים ולא מוקירים את שפתו ותרבותו של הזולת. מצד שני הייתי רוצה להיות מורה לספרות, מקצוע שמעניק לך עולם שלם בו אתה יכול להפליג בדמיונך לכל מקום, מרחיב את הדעת ומקנה לך שפה עשירה ומכובדת.

מי מחברך הפוליטיקאים היה יכול להיות מורה טוב לפי דעתך ולמה?

אני חושבת שמורה טוב היום צריך להיות שילוב של כמה דברים: הופעה שמזמנת כבוד כלפיו, דבר שיוביל לסמכותיות שהתלמידים ירחשו לו. שפה רהוטה ועושר לשוני ומחשבתי, יכולת ליצור שיח מאתגר שיביא אותי

 לידי מחשבה ובחינה מחדש של הטענות שלי. לדעת לדבר בשפה ובגובה העיניים של התלמידים ולא להיות משעממים ומונוטוניים. שהם ידעו שאתה אוהב אותם ולא להנחית עליהם את החומר כי זה מה שצריך ללמוד, בקיצור כל כך הרבה תכונות אדם צריך כדי להיות מורה טוב.

יוסי שריד לפי דעתי יכול להיות מורה טוב, הוא אדם מדהים ואני מסירה בפניו את הכובע על התכונות בהן הוא מחזיק אף על פי שפגע בי בעבר. יש בו ציניות שהיא בהחלט מקוממת לעיתים, אך עדיפה על שעמום כיוון שמעוררת מחשבה עצמאית שמאתגרת את התלמיד. אמנון רובינשטיין גם לפי דעתי יכול להיות מורה נהדר. גם רובי ריבלין יכול להיות אחלה מורה, אין מצב שמישהו יירדם אצלו בשיעור.

ב.      משה כחלון

חבר כנסת מטעם "הליכוד" קדנציה שלישית.

חבר קואליציה ומשמש כשר התקשורת.

פעילותו של משה כחלון היא בתחום התקשורת. כשנכנס לתפקידו ראה עד כמה המשרד נוגע בתשתיות הטכנולוגיות החשובות: טלפון סלולרי, טלוויזיה ואינטרנט.

משה שימש בכנסת ה-16 כיו"ר ועדת הכלכלה ובכנסת ה-17 כסגן יו"ר הכנסת.

משה טוען שכל אזרחי ישראל זכאים לקבל תשתיות במחשב וזה לא חשוב היכן אתה גר. מטרתו לשבח את התשתיות והטכנולוגיות ולתת גישה לכל ילד ואזרח להשתלב בעולם המתפתח בנושא זה.

מתוך הכתבה: יקיר הגמלאים: משה כחלון קיבל אות הוקרה – מצאתי שמשה התחיל את דרכו כשר רווחה ופעל רבות לשיפור איכות החיים של אזרחים ותיקים. משה הוביל מספר מהלכים משמעותיים בכל הקשור להתנהלות המשרד מול ציבור הקשישים כגון: שינוי במבחני התלות, הענקת חימום, הגדלת קצבאות זקנה ועוד. המוטו של משה ממשיך עד היום. ההתחייבות להמשיך ולהיות כשליח בממשלה ובכנסת ולאפשר לכולנו להזדקן בכבוד ובכבוד הראוי. גם בתפקידו הנוכחי כשר התקשורת ניתן לראות שהוא ממשיך באותה התלהבות ובנחישות ולהגיע לכל אחד.

יקיר הגמלאים: משה כחלון קיבל אות הוקרה

הסתדרות הגמלאים העניקה לשר הרווחה אות "יקיר גמלאי ישראל לשנת 2011", בשל פועלו בנחישות לשיפור איכות החיים של האזרחים הוותיקים

יובל גורן | 30/12/2011 8:57

תגיות: שר הרווחה,משה כחלון משה כחלון מוכר בציבור בעיקר כמי שפועל רבות לטובת הצרכנים והלקוחות של חברות הסלולר, הכבלים והאינטרנט במסגרת תפקידו המקביל כשר התקשורת, אולם אתמול (ה') הוא זכה להוקרה דווקא על פועלו כשר הרווחה והשירותים החברתיים – אות 'יקיר גמלאי ישראל לשנת 2011'.

השר כחלון - "הביע הזדהות עם ציבור הגמלאים". צילום: רבקה פינדר

בהסתדרות הגמלאים המעניקה מידי שנה את התואר לאדם בעקבות פועלו ותרומתו לציבור הקשישים בישראל, בחרו להעניק את האות לשנת 2011 לשר כחלון בשל "ההזדהות שהביע עם ציבור הגמלאים ופועלו בנחישות לשיפור איכות חייהם של האזרחים הוותיקים".

מאז נכנס כחלון לתפקידו כשר הרווחה בחודש ינואר אשתקד, הוא הוביל מספר מהלכים משמעותיים בכל הקשור להתנהלות המשרד מול ציבור הקשישים, בהם שינוי מקיף במבחני התלות לקשישים הנזקקים לטיפול סיעודי אשר נתפסו בעיני רבים כבדיקות משפילות ומעליבות.

בנוסף פעל להכפלת מענקי החימום הניתנים לקשישים המתגוררים באזורים בהם יש טמפרטורות נמוכות ולהגדלת הזכאות לקצבת זקנה למשך שלוש שנים רטרואקטיבית לעומת שנה אחת עד כה. השר כחלון, שנראה

נרגש במעמד קבלת האות, אמר לאחר טקס ההוקרה: "אני מתחייב להמשיך ולהיות הלוביסט של ציבור הקשישים בישראל ולשמש כשליחה בממשלה ובכנסת כדי לאפשר להם ולכולנו להזדקן בנחת ובכבוד הראוי".

אתגר רשת מס' 1 - הכנסת נעים להכיר

אתגר רשת מספר 1 – הכנסת – נעים להכיר.

1.      הסרטון לדעתי מציג בצורה יפה את הפעילות הענפה של הכנסת. הכנסת משמשת כצומת דרכים חשובה וניתן למצוא בה נציגות של מגזרים שונים הבונים את החברה הישראלית.

הייתי בוחר להראות את הסרטון לתלמידים מכיוון שהוא מצליח לשקף את הדמוקרטיה בהתהוותה ואת הרגעים היפים/קשים שיש במוסד הזה. רגעים של הכרעות קשות (יציאה למבצעים צבאיים, מלחמה) ורגעים שבהם ישנה התרוממות רוח (השבעה של שופטים, נשיאים ונציגי ציבור). הכנסת כמקום פעיל וסוער, מקום של הזירה הציבורית במלוא מובן המילה.

2.      שלושה דברים חדשים שלמדתי:

א.      הכנסת הראשונה הייתה בבניין צנוע במרכז ירושלים – בית פרומין.

ב.      בניין הכנסת הנוכחי נחנך רק בשנת 1966 בגבעת רם כשמלאו למדינה 18 שנה.

ג.       בבניין נמצא עותק של מגילת העצמאות המקורית.

3.      רגשות שליליים בעקבות הסרטון.

בסרטון נאמר שכסאו של ראש הממשלה הוא הכסא הבודד ביותר ונראית תמונתה של גולדה מאיר כשהיא יושבת לבד מול מליאה ריקה. התחושה שלי היא של עצב שכך מרגיש מנהיג מדינה. מכיוון שמנהיג מחליט ומכריע ברגעי מצוקה ומשבר הוא נאלץ לשלם מחיר של בדידות וניכור מצד חבריו לכנסת. דבר נוסף שלישי שמצאתי הוא העדרן של נשים ממליאת הכנסת. הייצוג שלהן קטן ביותר ונשאלת השאלה מדוע נשים רבות יותר לא לוקחות חלק בזירה של הפעילות הציבורית בחברה הישראלית.

4.      רגשות חיוביים בעקבות הסרטון.

מצאתי דוגמאות רבות לרגשות החיוביים שממלאת הכנסת בחברה הישראלית. הדבר הראשון שייך לזה שהמקום פתוח לכל הדעות והמגזרים בציבוריות הישראלית. מקום שבו יכולים אנשים להשפיע על עיצוב החברה הישראלית בהווה ובעתיד. כמו כן מצא חן בעיני שכל אחד שרוצה לקחת חלק חשוב בעתיד המדינה יכול להצטרף ולהיות חלק ממעצבי דור העתיד. בנוסף אני מוצא את המקום כמקום חשוב וכבמה למנהיגי העולם שבאים להביע את ההזדהות שלהם עם העם היהודי. הדוגמאות מהסרטון עם ביקור נשיאי ארה"ב, נציגי ממשלת גרמניה וביקור אנואר סעדאת מוכיחים עד כמה חשוב לאומות העולם לשמור על ישראל ולהגיע לשלום אמיתי בינינו לאומות העולם.

מטלה 3 - אמנון שמוש

מטלה בעקבות מאמרו של אמנון שמוש

המאמר של אמנון שמוש מעניין ומיוחד. מצאתי בו המון דברים שניתן להזדהות בו ובחרתי להציג 2 נקודות:

קשה ואולי בלתי אפשרי לתאר את תקומתה של מדינת היהודים ללא קיבוץ. הקיבוץ היה זה שהלך לאזורי ספר וקבע מציאות דמוגרפית שהבטיחה את אחיזתו בחבלי ארץ שנויים במחלוקת. כמו כן הקיבוץ סיפק את טובי הלוחמים והמפקדים לזרועות הביטחון, והוא שקלט עליות נוער והיה להם בית חם. לא ניתן היה לעשות כל זה מבלי שהחבר הבודד ידע שהוא יכול להיענות לקריאה אל הדגל בביטחון שתהא הצרה שתפקוד אותו יהיה מאחוריו קיבוץ שלם שיספק את הצרכים החומריים והנפשיים שלו ושל משפחתו. יתרה מזאת – עם שלם עמד מאחוריו כמי שייצג עבורו את היהודי החדש, הגאה, השזוף, איש האדמה והחרב. כל זה יכול היה להתקיים כל עוד האיום החיצוני היה כה גדול שכל שיקול אחר התגמד לעומת ההכרח לישב את הארץ ולהגן עליה. מצד אחד – אימי השואה שזה אך הסתיימה ומצד שני השואה המתרגשת לבוא ע"פ איומי מדינות ערב ומצד שלישי ההתלהבות שהנה אחרי 2000 שנה – סוף סוף יש לנו מדינה – וחלילה לנו מלאבדה שוב.

נראה שגם כאן – כמו בדברים אחרים נקודת המפנה הייתה מלחמת ששת הימים. תחושת הביטחון העצמי שהיא הביאה שמה קץ לימי התום. לא היה עוד מי שיישא את הקיבוץ על כפיים. בני ישראל פנו איש איש לאוהלו לעשות לביתם. הדור השני בגר ומצא עצמו נטול דגל והדמורליזציה החלה מפעפעת אל הדור השלישי שלא בחר כלל את החיים בקיבוץ. הוא נולד לתוכם, ועבורו הקיבוץ היה רק מקום טוב לחיות בו ותו לא.

ניתן לומר שהיורש של הקיבוצניק של אז הוא המתנחל של היום. הוא חדור אמונה בשליחותו הלאומית, גם הוא חי בקהילה התומכת ומגבה ומכאן נכונותו "לגלות" לאזורי ספר מסוכנים, וגם הוא ממלא היום את שורות הפיקוד הבכיר ושולח לצבא את מיטב הלוחמים. ההבדל בין הקיבוצניק למתנחל שלגבי המתנחל העם אינו עומד מאחוריו.

הנה כי כן – הקיבוץ לא נכשל הוא פשוט האריך ימים מעבר למה שהעם הקצה לו. בניגוד לאמנון שמוש אינני מחכה לימים טובים יותר כי כדי שהקיבוץ ישוב להיות מה שהיה – צריכה להתרגש עלינו מצוקת הימים של ראשית המדינה. ובכלל – מה שקם בעקבותיו "הקיבוץ המתחדש" הולך והופך לצורת החיים האיכותית ביותר בישראל של היום. התואר – "כשלון" – התאים אולי לתקופת מעבר קצרה – בין עבר מופלא להווה של חיוניות מופלאה.

ב. מאמרו של אמנון שמוש עוסק בעיקר בהצלחה של הקיבוץ בחיי השוויון ובהוכחה, כי "אני ואתה יכולים לשנות את העולם". כמו כן מתייחס שמוש איך החברה של היום הסובבת אותנו שוחטת את העבר ובונה משטר של "עגל הזהב". אני מקבל את מה שנכתב אבל ברצוני להוסיף עוד מספר דברים:

1. כל מה שנעשה, לא נעשה מתוך לחץ כלשהו. לכל אחד ניתנה האפשרות להתנתק מהקיבוץ וללכת בדרך אחרת.

2. התנועה הקיבוצית הייתה חלוצה בקבלת עולים מארצות גירוש והגדולה שלה הייתה בקבלת הנוער אל הקיבוץ. כיום התנועה הקיבוצית מכילה בתוכה חברים רבים שבחרו לאחר ההתחנכות להישאר ולהיות בו חברים.

3. התנועה הקיבוצית, יחד עם תנועת ההתיישבות, קבעו את גבולות המדינה עוד לפני שזו התגשמה.

לדעתי יש לשאת בגאווה את התנועה הקיבוצית על אף שמנסים להוריד מההיסטוריה המפוארת של ראשית הציונות החלוצית ועד ימינו אנו.

אבל, כמו בכל דבר, יש גם צדדים אחרים. אני טוען, כי התנועה ההתיישבותית ובתוכה הקיבוצית, לא הייתה יכולה להתפתח בזמן אחר, דהיינו לפני הרעיון הציוני ולא אחרי קום המדינה. החיים היו מושתתים על אידיאולוגיה של שוויון ערך העבודה, שוויון בצריכה, חינוך משותף, הכלל עדיף על הפרט וכמובן על תורת הסוציאליזם. 

עם השנים התנועה הקיבוצית זנחה באופן מוחלט את האידיאולוגיות. גם הקיבוצים המכונים עדיין "שיתופיים" צריכים לחפש את סימני הדרך העתידיים, ולא להסתמך על העבר. מה שהיה היה מצויין, אבל היום הדאגה המרכזית היא האם ניתן לקיים קיבוץ שבבסיסו אידיאולוגיה חזקה ואמונה שזה יצליח.  ימים יגידו מה יהיה. אני מאמין שניתן למצוא מכנה משותף.

שוקי סומר

מטלה 2 - פרקי אבות

מטלה בנושא: פרקי אבות – פרק ג' פסוק א'

"עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון. מאין באת, מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."

המשנה שבחרתי לעסוק בה נמצאת בפרק ג' פסוק א'. המשפט מוכר לרבים והיה לי חשוב לפתח אותו לאיזושהי פעילות המתאימה לתלמידי חטיבת הביניים. הרעיון שעלה לי הוא להתעסק במושג ה"תשובה" סביב יום הכיפורים במסגרת שיעורי הספרות.

המשפט המרכזי בפסוק זה הוא: "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון". סביב פסוק זה בחרתי להציג פעילות שבנויה מקריאת טקסטים שונים אשר דרכם ניתן להגיע לברור הערך של ה"תשובה". ברור ערכי ששם לו למטרה לשנות באדם התנהגויות מסוימות כדי להיות טוב יותר ממה שהוא. מהות המשפט הוא לעסוק ביחסים שבין האדם לעצמו.

בבתי הספר החילוניים מושם בתחילתה של שנה, סמוך לחגי תשרי, דגש על חינוך ערכי בין אדם לחברו. חגי תשרי בכלל ויום הכיפורים בפרט מזמנים עיתוי טוב להנחלת ערכים אלו במטרה ליצור בקרב התלמידים חברה נעימה יותר. ה"תשובה" העומדת ביסוד "הימים הנוראים" הנה המפגש בין האדם לבין האל, דהיינו: הקשר בין האדם לבין המקום ולא כפרה על חטאים שבין אדם לחברו. 

הקטעים דרכם אני מציע לדון בנושא "התשובה" הם:

א.      קטעים מתוך יומנה של חנה סנש.

ב.      משל – "התועים ביער"  / ש"י עגנון

ג.       סיפור – "אלמליח" / נתן יונתן

קטעים אלה לקוחים מתוך הספר "דרכים אל השער הנפתח".

קטעי היומן של חנה סנש (ראה נספח1 ) משקפים את הרהוריה ורגשותיה של נערה חילונית, שיש לה זיקה נפשית עמוקה ומורכבת אל המורשת. ב"ימים הנוראים" היא עושה חשבון נפש עם עצמה, אף שאינה מרגישה מחויבת למצוות הדת.

הקטע הראשון משקף את ההתלבטות בה נמצאת נערה בת 17. מצד אחד היא מתלבטת בשאלות אישיות ביחס לעצמה ולאמה, ומצד שני היא עסוקה בבעיות של אמונה, דת, לאום המשקפים יושר פנימי ועוצמה רגשית. בקטע השני אנו עדים לאירועים היסטוריים. חשבון הנפש האישי של בת ה 17 מתערבב עם חשבון נפש אנושי כללי. הנערה תוהה האם ישנו קשר בין זוועות מלחמת העולם למושג "החטא ועונשו" במעגלי הקיום האישי, הלאומי והכלל אנושי.

בין שני הקטעים, שהוצגו עברו שנתיים ימים וניתן לשים לב לשינוי, שחל בעמדתה של הכותבת. בקטע הראשון חנה סנש מוכנה להודות בשגיאות (לא בחטאים) ואילו בקטע השני חנה סנש חוזרת ואומרת "חטאתי". הבדל זה מעיד על פיתוח אמות מידה מוסריות מחמירות, בעיקר כלפי עצמה. הכותבת מחפשת ערכים של יושר וכנות, התחשבות בזולת, נאמנות לאידיאל. אבל למרות הביקורת העצמית, אין כאן הלקאה עצמית. הכותבת מוכנה להודות ב"חטאים", ה"טעויות", ב"כישלונות", אך אינה שוכחת לציין, שכוונתה הייתה טובה. לכן היא אינה פוחדת לעמוד לפני דין של האל.  גיבוש עצמיות ה"אני" מתנהל במסלול מתמשך של פגימה ותיקון, והודאה בחטא היא חלק מהיות אדם שלם עם עצמו. חנה סנש מסיימת את הווידוי שלה בהבעת צער על כך, שאולי לא מצאה את הדרך הנכונה, אבל משתמע מדבריה, שבכוונתה להמשיך ולחפש אותה.

בסיפורו של עגנון "התועים ביער" (ראה נספח 2) התעייה ביער היא משל לתעייה בדרכי החיים. דרכים רבות ביער: אפלות ובהירות, ישרות ונפתלות, כאלה שמובילות ליעד, ואחרות שגוררות למבוי סתום. מה יעשה אדם הרוצה למצוא את הדרך הנכונה לצאת מן הסבך, אך אינו יודע כיצד?

סיפור המשל מתאר שני מצבים של אי ידיעה. האדם הראשון מתנסה באי ידיעה, אך אינו מבין את משמעותה. הוא חווה את התעייה, את החיפוש ללא תוחלת. ייתכן אפילו שבחיפושיו חזר והלך באותם שבילים שהסתבך בהם קודם לכן, עד שנואש מן האפשרות למצוא בעצמו את הדרך. לכן הוא שמח כל כך לפגוש מישהו שהולך לקראתו, ומצפה שהלה יראה לו את הדרך הנכונה.

גם השני תועה בסבך היער ואינו יודע את הדרך הנכונה. אבל שלא כרעהו, הוא מודע למצבו. הוא יודע באיזו דרך אין ללכת (הדרך שהלך בה עד עתה), ובעיקר – הוא יודע שהפתרון מחייב פקיחת עיניים. הצעד הראשון למציאת הדרך הנכונה מחייב ידיעה (מהי הדרך הלא נכונה) והתחברות לחפש דרכים חדשות עם הזולת.

משפט הסיום של המשל: "עכשיו נחפש דרך חדשה" מפתיע, שכן הרבי כולל את עצמו בכלל האנשים התועים. אם חשבנו שהרבי היא דמות מופתית, זו שיודעת את הדרך הנכונה ומראה אותה לכולם, המשל מראה בדיוק ההפך, הרבי הוא דוגמא ומופת לאדם שמתמיד בחיפוש דרכים חדשות להגשמת עצמיותו האנושית אישית, תוך שיתוף חסידיו בתהליך זה, שהרי הכול שווים בפני הבורא.

סיפורו של נתן יהונתן "אלמליח" (ראה נספח 3) הוא סיפור התבגרות, שבמרכזו חשבון נפש אישי וחברתי. המספר, ילד שהייתה בו "רשעות", מתחיל לפתח רגישות לסבל הזולת וניצנים של תודעה חברתית. זאת ע"פ המשפט המסיים את הסיפור: "זו הייתה אך ראשית הדרך".

הסיפור ממוקד בשתי דמויות, המספר ובן כיתתו אלמליח. ברקע מוזכרים שני מבוגרים: המורה לתנ"ך, שאמור לייצג סמכות חינוכית ואמו של המספר, המסייעת לבנה לעלות על הדרך הנכונה. אמו של אלמליח מופיעה רק לקראת סיום הסיפור כחלק ממכלול חייו העלובים ולא כדמות פועלת.

אירועי הילדות מסופרים בפי מספר בוגר, החווה אותם מחדש כאילו התרחשו זה עתה. הוא חוזר ושומע את הקולות, רואה את המראות, מריח וטועם. עם זאת, שחזור חווית הילדות מלווה בהבעת עמדה ערכית בוגרת, שהתפתחה במהלך הזמן.

תהליך השינוי שחל במספר מסומן בכמה אירועים שהיו בינו לבין אלמליח, מעין תחנות במהלך של התבגרות מנטלית.

נקודת המוצא היא תחושה של מיאוס, שהמספר- הילד חש כלפי אלמליח "בגלל סכלותו ונמשיו, ויותר מכול בגלל הסומק שהיה עולה בפניו על כל דבר של כלום, ומחמת הריח הדוחה שנדף מבגדיו". המספר המבוגר מתבייש להיזכר, בכך, אך העובדה שהוא מפרט את הסיבות ליחס זה מעידה שהוא מבין את ה"ילד" שבו, אף שאינו מצדיק אותו. לזכותו של הסיפור ייאמר, שהוא אינו עוטף את זיכרונות המספר במעטה צדקני. זוהי התנהגות ילדותית אופיינית, וקוראים כנים אינם יכולים שלא להודות בינם לבין עצמם, שייתכן שאף הם היו נוהגים כך בנסיבות דומות.

עמדה זו, שיש בה תערובת של גינוי והתגוננות, של האשמה עצמית והבנה, חוזרת בהמשך, כשהמספר  מסכם לעצמו את הפגיעה הראשונה שפגע באלמליח: "היום בהיזכרי במראה הזה, מתחשק לי לנשוך שפתיים. אך הייתי ילד". אפשר לומר שהמספר אינו מתעלם מן הצדדים האפלים בנפשו, בנפש האדם באשר הוא. עם זאת, סיפורו מציע דרך להגיע אל ה"טוב"  מתוך ה"רע".

שני אירועים קדמו להידברות בין המספר לאלמליח. הראשון, כשהכה אותו באגרופו על גבו, והשני כשהושיט לו מלחמו. האירוע הראשון מתואר כמעשה של רשעות, שצמח מתוך "ריקות ותפלות". למרות זאת, האירוע מסמן ראשיתו של מפנה. המספר מקווה שאלמליח יתנקם בו. כנראה מתוך הודאה ברשעות שבמעשהו. אבל אלמליח מגיב אחרת. חשיפת החולצה הקרועה והמילים: "תביט, בעיניים שלך מה שעשית, שתדע לך!" יכולות להיתפס כקובלנה בכיינית, אבל גם כאקט של מחאה וחישוף. אלמליח חושף בפני המספר לא רק את עליבות חייו אלא גם את הרשעות החבויה בילד השבע והחזק. ואומנם, השפעת הדברים על המספר הייתה חזקה: "מאז כמו היו לי עיניים אחרות".

האירוע השני קשור להווי יומיומי בבית הספר: אכילת הכריך בהפסקה הגדולה. עיני המספר מזהות בעיניו של אלמליח אותו "מבט מוכה ועגום" שהיה בהן כשספג את מכת האגרוף בגבו, והוא מושיט לאלמליח מלחמו. הקישור בין שני האירועים רומז לכך שגם מעשה החסד פוגע באלמליח. אין זו פגיעה של אגרוף, אלא נגיעה בפצע כואב של עוני מר ועלבון חיים מתמשך. תיאור האופן שבו קיבל אלמליח את פרוסת הלחם מבטא זאת בבירור: "והוא קיבל, שתק וקיבל, כמו שקיבל את מכת האגרוף בשתיקה של דמעות".

המספר הגיבור מפקיע את האירוע מתחום החוויה האישית ומעניק לו תוקף של אידאולוגיה חברתית. הוא חוזר ונזכר במורה לתנ"ך ובלקחים שהטיף, מבלי שיפקח עיניו לסבל שבסביבתו הקרובה: "אלמליח, אלמליח, מה ידע המורה לתנ"ך על פרוסת הלחם ההיא שאכלת בחריקת שיניים בבוקר ההוא?"

כנגד אטימותה של הסמכות המוסכמת, זו המיוצגת ע"י המורה לתנ"ך, מציב המספר את ההארה שלו לפסוק בקהלת ט' 16: "חכמת המסכן בזויה ודברין אינם נשמעים". המספר מוציא את הפסוק המקראי מהקשרו הפילוסופי, הדן בעמידותו של אדם מול אימת המוות, ומעבירו למישור חברתי: "חכמת המסכן בזויה, אלמליח, וחלושה מרעב ואדומת עיניים לאור נר החלב הדועך ומחמת העוני המציק".

מכאן ואילך מתחיל שלב חדש ביחסיו של המספר עם אלמליח. המספר מגלה את האדם בילד הדחוי והעלוב: "היינו חוברים יחד ולועסים את פיתנו, ומשיחים זה עם זה". כעת אין מדובר בפגיעה או בעשיית חסד, אלא בחברות. המספר אינו אומר: "אוכלים מן הלחם שהכינה אמי"  אלא: "לועסים את פיתנו", ביטוי המרמז על שיתוף ואחווה, ללא מחיצות בין השניים.

בשלב זה מתוודע המספר לסיפור חייו של אלמליח ומכיר מקרוב את עולמו. עכשיו הוא יכול להבין מדוע אלמליח מוזנח כל כך, ותחושת המיאוס שהייתה לו קודם לכן מתחלפת בביקורת חברתית נוקבת. זו מובעת בהקשר להרגשה של בושה, החוזרת בסיפור כמוטיב מרכזי. הבושה הוזכרה לראשונה בהקשר למכת האגרוף, ואחר כך בהקשר הפוך של הושטת פרוסה. לקראת הסיום ישנו מפנה: רגש הבושה אישי, המהול בחרטה, מתחלף בבושה מסוג אחר. אלמליח "היה בוש בעוניו", ואילו המספר – באדישות החברה לסבלם של חלכאים ונדכאים.

הסיפור מסתיים בתיאור קשה של עליבות העוני. שני משפטי הסיום מציבים שני קטבים מנוגדים – ישות טבעית ואכזרית לעומת אמונה באדם ותקווה לעתיד. "זו הייתה אך ראשית הדרך" לאיזה משני הקטבים תוביל הדרך?

לסיכום לימוד הטקסטים:

לימוד הטקסטים הנוכחיים מסייע בהבנת הצורך ב"תשובה". מסייע להבין שהצורך בעשיית חשבון נפש אינו מותנה בתקופה או ברקע חברתי תרבותי. חובה על האדם להתבונן בעצמו מבפנים, לבדוק היכן טעה, במה החסיר, במה הפריז כדי לחפש לו דרך בעקבות המהלכים שעשה.

אני מאמין שדרך לימוד הטקסטים הנוכחים האדם עשוי למצוא את עצמו במקום לא נוח, לעיתים בהרגשה קשה שיש בה חרטה, בושה, צער וחשש. אך היכולת של האדם להתבונן במעשיו ולתקן אותם ולקבל אחריות על מעשיו היא זו שתאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו.    

הטקסטים מאפשרים להגיע לדיאלוג בין הלומדים ועשויים להתקשר ליסוד ההומני בהפניה לחשבון נפש לשם תיקון אישי וחברתי.

הדבר החשוב ביותר בימינו יותר מכל עת, הוא מימוש עצמי אחר, ע"י שינוי עצמי ותיקון עצמי בלתי פוסק וזאת ע"י בחינה עצמית ופתיחות לזולת ולעולם ע"י התייחסות אמפתית אל מה שמחוצה לך, ע"י הרחבת התחום של ידיעתך וע"י בניית עצמך באופן אחר. היכולת להשתנות היא היא האמונה שבה האדם הוא מקור הסמכות, הוא זה שיוצר את הערכים והחוקים ובידו נתונה הסמכות לשנותם ולקבוע את תוקפם.

אני מאמין שדרך לימוד הטקסטים הנוכחיים ניתן לבטא רצון חינוכי אחר. אני רוצה לשנות את הגישה ההתנהגותית של האדם בהתייחסו לאחר. אני מעוניין לייצור אדם חדש, אדם שרגיש למצוקות הזולת. אדם שבוחר לתקן את דרכיו ולקבל אחריות על עצמו. המסורת היהודית רואה בתהליך "התשובה" ערך חשוב ביותר. הנחלת ערך זה לדור הבא תסייע בכך שכל אדם יכיר באפשרותו לבחור, לשנות ולפתוח דף חדש בחייו בכל עת שיחפוץ לעשות כן.

נספח מספר 1

קטעים מיומנה של חנה סנש

1/10/38

יום שבת תשובה. צריכה הייתי ללכת לבית הכנסת. במקום זה חרזתי שיר ועכשיו אנסה קצת לפשפש במעשי. במה להתחיל? יודעת אני ששגיתי הרבה בשנה שעברה (איני מרגישה שחטאתי). יכולה אני למנות שגיאות רבות, לא רק כלפי אלוהים, אלא גם כלפי אמא וגם כלפי עצמי, אבל אינני מסוגלת להתוודות. עז רצוני להתייחס אל אמא באופן הטוב ביותר, לשאת את יהדותי בגאווה, ובבית הספר – לעשות חיל. מי יתן ואוכל להאמין באלוהים ולבטוח בו תמיד. יש ימים שאינני מאמינה בו, ואז אני כופה את עצמי לכך, אף על פי שאין זה הגיוני. כמה טוב להאמין באמונה שלמה ועזה! בוודאי, רבים הם המפקפקים . אל האמונה הצרופה מגיעים לדעתי, רק אחרי הרהורים ופקפוקים. הוי, קשה לי לכתוב היום.

11/10/1940 ערב יום הכיפורים.

רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי ומעשי לעומת האידיאל הגבוה ביותר אשר עומד לפני. להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה.

אתחיל את הווידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתוך העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים. אין מה לענוש אותנו, כי כל צעד ומעש נענשים מיד. כולנו נענשים על חטאים שנדמה לנו שלו חטאנו או נאלצנו לחטוא. אינני רוצה לומר שרק הם, הדיקטטורים, הנם היחידים שגרמו למלחמה נוראה זו, לשבירת הרוח, לחושך הגדול, שרק הם אחראים לכל. מי איפוא האשם? כל אחד ואחד לחוד? אולי לא. אבל הכל יחד – הבניין, הסדר, המוסר הקיים – כל האנושיות כאחד. אבל דווקא אלה האשמים ביותר אינם מרגישים בזה, והיהדות נשארת לבדה עם הווידוי "חטאנו".

ואני…חטאתי לאמא שלא התחשבתי עמה במידה מספקת בהחלטתי. – חטאתי לאנשים באדישות, בחביבות חיצונית. חטאתי לעצמי בבזבוז כוחות וכשרונות, בהזנחה, בחוסר התפתחות רוחנית.

ובכל זאת איני יראה לעמוד בפני הדין. חטאתי לשם מטרה ורצוני היה טוב. אם נכשלתי, אם לא הייתי די חזקה, אם לא מצאתי את הדרך, את הצורה – אינני מתביישת, רק מצטערת על כך. 

נספח מס' 2

התועים ביער / ש"י עגנון

פעם אחת אמר רבינו משל:

אדם תעה כמה ימים ביער ולא היה יודע איזוהי דרך נכונה.

פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו.

באה שמחה גדולה בליבו. עתה בוודאי ידע הדרך הנכונה.

כיוון שפגעו זה בזה שאל אותו: אחי, אמור לי היכן הדרך הנכונה, זה כמה ימים אני תועה.

אמר לו: אחי, אף אני אינני יודע, שאף אני תועה כאן כבר ימים הרבה.

אלא אומר לך: בדרך שהלכתי אני אל תלך אתה, שבדרך זו תועים.

ועכשיו נחפש דרך חדשה.

כן אנחנו, שבדרך שהלכנו עד עכשיו אין לנו ללכת, שבדרך זו תועים.

אלא עכשיו נחפש דרך חדשה.

                             עגנון, ש'י (תש"מ). ימים נוראים, שוקן, עמ' כ"ז-כ"ח.

נספח מס' 3

אלמליח / נתן יונתן

היינו לומדים בכיתה אחת וסמוכים אל שולחן אחד, ושיעור התנ"ך היה תמיד שיעור תנ"ך ולא שום דבר אחר – כך היה מתרה בנו קולו של המורה, אדון שפירא.

לפעמים היינו מרי נפש, כי לבנו הלך להרהוריו, אבל לימים השכלנו לדעת, כי ייסורי הלימוד אף הם אלפונו בינה.

אלמליח היה כושל בלימודיו. לא הלך לו. לאחר שנכשל בבחינה, נשבע לי כי זה לו שבוע ימים, שהוא מאחר בלילה ולומד. נכשל בתנ"ך, בחשבון, אפילו בהתעמלות. שמן היה ומנומש וריצתו כבדה.

אני מתבייש להיזכר כמה מאסתי בקרבתו בגלל סכלותן ונמשיו, ויותר מכל בגלל הסומק שהיה עולה בפניו על כל דבר של כלום, ומחמת הריח הדוחה שנדף מבגדיו. רשעות הייתה בי.

עד שאירע מה שאירע – אני שלחתי אגרוף והכיתי על גבו… ושניחת אגרופי על הגב השפוף, שמעתי עצמות מתפוקקות וקול נפץ עמום, כמו מפולת. הכיתי אחת ולא יספתי. האגרוף מיאן לחזור אל זרועי. היו בו ובי איזו ריקות ותפלות. משכתי לאיטי את זרועי המופשלת, ותוך כדי כך ראיתי מעבר לגבו השפוף את ראשו מתרומם לאיטו – ובעיניו פחד ודמעות.

חשבתי שירצה להתנקם בי. רציתי, בסתר ליבי, שיתנקם בי. יצאתי במרוצה החוצה, מחצר בית הספר אל הסמטה וראיתי אותו אורב בפינה. אפשר שרציתי לברוח, ואפשר שלא. אך בעוד אני מושך רגלי לכאן ולכאן – קרב אלי, חשף את חולצתו הקרועה לעומתי ואמר:" תביט, תביט בעיניים שלך מה שעשית, שתדע לך!"

היום בהיזכרי במראה הזה, מתחשק לי לנשוך שפתיים, אך הייתי ילד. הבטתי רגע נדהם ואחר נחפזתי ללכת אל בית אמא. אולם מאז כמו היו לי עיניים אחרות. לא כתמול שלשום הבטתי אל אלמליח. התקרבתי אליו. יום אחד פרסתי לו מלחמי. בהפסקה הגדולה היה הדבר. כל אחד פרש לו לפינתו, הוציא את לחמו וגבינתו והיה לועס – אח! אותם אוצרות גנוזים שהיו מלופתים שם בתוך הפת כיד הדמיון הטוב של אמא.

ובכן, היינו לועסים, והוא נשען על גזע באקליפטוס ומביט. שוטים שכמונו! איך היינו זוללים כך את פיתנו ולא ראינו, שאלמליח אין לו פת בסלו, ובטנו שוקקה ופניו חיוורים מרעב יום יום, איך טחו עינינו מראות, שהיה נותר אחרון בחצר ומאסף שיורי הלחם, שהמפונקים שבנו הותירו על הגדר להיות מאכל לעפרונים ולכלבי הרחוב.

אותו היום נתקלו עיני בעיניו, והיה בהן מבט מוכה ועגום, שראיתי בהכות אגרופי על גבו. בלעי נעצר בגוני. מבוייש קרבתי אליו והושטתי לו פרוסה בחמאה – והוא קיבל. שתק וקיבל. כמו שקיבל את מכת האגרוף בשתיקה של דמעות.

אלמליח, אלמליח, מה ידע המורה לתנ"ך על פרוסת הלחם ההיא שאכלת בחריקת שיניים בבוקר ההוא?

חכמת המסכן בזויה, אלמליח, ןחלושה מרעב, ואדומת עיניים לאור נר החלב הדועך ומחמת העוני המציק.

סיפרתי לאמא. לא הכל סיפרתי לה, אבל היא היטיבה להבין. ומאז הייתה אורזת בילקוטי פרוסות נוספות לאלמליח, ובצלצול פעמון הארוחה היינו חוברים יחד ולועסים את פיתנו, ומשיחים זה עם זה.

באחת השיחות שאלתיו, מדוע לא בא אביו לאסיפת ההורים.

"אין לי אבא" השיב. "לא הכרתי את אבא שלי…נהרג. הוא היה גיבור. היה שומר בפרדסים רכוב על סוסו, וירו בו בבטן. והוא רכב עם הכדור בבטן עד הבית ונפל על יד הבית, אצל אמא…ואחר כך הוא מת. עברנו לגור בשכונת המוגרבים, בצריף שאנחנו יושבים עכשיו."

"אז אתה יתום?" שאלתי.

"כן, אני יתום, והאמא עושה ספונג'ה אצל השיכנוזים."

הלב לא הלך למשחקים ביום ההוא, ואף לא ביום שלאחריו. וביום השלישי הזמנתיו שיבוא אצלי להכין שיעורים.

"טוב" אמר, "אבל אני מוכרח קודם ללכת אצל אמא ולשים לה אוכל. היא חולה עכשיו."

נגררתי אחריו בסימטותיה של שכונת המוגרבים עד שבאנו אל הצריף, כמו במאורת כלבים שכבה אמו, מעוטפת סמרטוטים, על מיטה יחידה שמילאה כל חלל החדר. אלמליח השאירני בחוץ. שמעתי את אמו אומרת לו משהו בלשונם, הבנתי, שיוציא מן ה"סנדוק" איזה דבר מאכל. הוא שם משהו לפניה ולעצמו לקח מלפפון כבוש, שהצליח לשלות מתוך צנצנת, שתה מעט ממי החומץ, והבטיח לאמו שיבוא לפנות ערב.

הלכנו ושתקנו. שנינו היינו נכלמים. לא הבטנו איש בפני רעהו. הוא היה בוש בעוניו, ואני על ביתי, אשר האור והאוויר ושמחת העמל היו שרויים בו, ועל העולם השופע בתי גזית ולחם שעשועים, ואין בו יותר ממאורת כלבים להכיל את אלמליח ואת אמו החולה.

היינו מהלכים זה בצד זה בסימטאותיה של שכונת המוגרבים, שני ילדים שותקים ומהורהרים, והזבובים זמזמו ורחשו על ערימות הדומן ועל פניהם של זעטוטים נפוחי רעב, שרבצו בפתחי הצריפים, ושמש הצהריים קפחה ללא רחם על הארץ ומלואה.

זו הייתה אך ראשית הדרך.

מתוך: "ועוד סיפורים בין אביב לענן" ספריית פועלים.

מטלה מספר 7 - שיעור לחינוך נגד אלימות

מטלה מספר 7 – מערך שיעור בנושא חינוך למאבק באלימות.

במסגרת  מטלה זו ברצוני להציג כתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב מיום 16/3/2010

עקב תקיפת המורה: שיעור מיוחד יוקדש לאלימות

עקב הפרסום במעריב של עדותה המזעזעת של מורה שהותקפה ע"י תלמידים, ישוחחו ביום ו' המורים בבתי הספר על אלימות עם תלמידיהם. "הסתדרות המורים חרטה על דגלה למגר את נגע האלימות", אמר מזכ"ל הסתדרות המורים. בנוסף, הלימודים בלוד יושבתו לשעתיים עקב ניסיון הצתת רכבה של מנהלת תיכון בעיר

אפרת זמר | 16/3/2010 16:08

בעקבות הפרסום הבוקר (ד') במעריב של עדותה המזעזעת של מורה שהותקפה על ידי תלמידים, שבין היתר היכו אותה וקראו "מוות למורה", הוציאה הסתדרות המורים קריאה לכל בתי הספר להקדיש את שעת הלימודים הראשונה ביום שישי לשיחה בנושא. מהסתדרות המורים נמסר כי פנייתו של מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסי וסרמן, לבתי הספר נעשתה בתיאומו ובעידודו של מנכ"ל משרד החינוך ד"ר שמשון שושני.

בית הספר שבו הותקפה המורה צילום: אדי ישראל

גורמי המקצוע בהסתדרות המורים מגבשים מסמך המפרט נקודות לדיון. מסמך זה יועבר לבתי הספר מחר כהכנה ליום שישי. "הסתדרות המורים חרטה על דגלה השנה למגר את נגע האלימות בחברה הישראלית ככלל ובמוסדות החינוך בפרט", מסר מזכ"ל הסתדרות המורים יוסי וסרמן. "ההסתדרות תעשה כל שביכולתה לתת מענה לבתי הספר על מנת להיאבק בנגע האלימות הגואה שהיא לצערנו תופעה בחברה הישראלית".

גורמים במשרד החינוך ציינו לחיוב את תגובתו של בית הספר בו אירעה תקיפתה של המורה, התיכון האיזורי באר טוביה. מנהל בית הספר, ד"ר אריה ברנע, שהסכים לפרסום שם בית הספר, אמר היום למעריב כי "בבית ספר כמו שלנו, שאיננו סלקטיבי, יש גם ילדים עם קשיים התנהגותיים ומחובתנו לחנך יחד את עם ישראל".

הלימודים בלוד יושבתו לשעתיים

לדבריו, "בטווח הקצר אנחנו נוקטים בפעולה תקיפה במקרה שאירוע חוצה את הקו האדום כמו במקרה הזה, הכוללת עונש מקסימלי של הרחקה לצמיתות, שיחות עם המורים והתלמידים ופנייה למשטרה. בטווח הארוך מה שמשפיע על תלמידים הוא קודם כל יחס חיובי של כבוד ודוגמא אישית טובה,

והמורה שנגדה ננקטה האלימות שותפה לתפיסה הזאת. העבודה החינוכית המתמשכת לא תמה".

בתוך כך, יושבתו מחר הלימודים בלוד לשעתיים בעקבות ניסיונות חבלה והצתה ברכבה של מנהלת התיכון הערבי החדש בעיר, שירין חאפי. "אלימות מקומה לא בבית הספר", אמרה חאפי ל-nrg מעריב. "בעניין הזה אין פשרות. קיבלתי גיבוי מלא מהעירייה, שהחליטה יחד עם ועדי ההורים להשבית את הלימודים".

יו"ר הועדה הממונה בעיר אילן הררי מסר כי "נחצו קווים אדומים וצריך לעשות מעשה כדי שמישהו ייקח יותר ברצינות את נושא הביטחון בלוד. לא נשב בחיבוק ידיים, בכוונתנו להוציא אוטובוס עם תלמידים ומורים לירושלים, להקים אוהל מחאה ולהפגין מול המשרד לביטחון הפנים".

"חשוב שהמורה תדע שהיא לא לבד"

יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, רן ארז, שמוריו הצטרפו לשביתה, הוסיף כי "לא נוכל לעבור בשקט על מקרי אלימות כלפי אנשי חינוך בישראל, ואנו מתכוונים לפעול בכל דרך חוקית על מנת שיתפסו האשמים וימוצה עימם הדין".

גם ח"כ עינת וילף (עבודה) התייחסה למקרה ושיבחה את המורה בנאום שנשאה במליאה. "המורה עשתה מעשה אמיץ כשבחרה להגן על ילד מותקף מפני ילד אחר, הרבה מורים כבר אינם מעזים לעשות את הצעד הזה", אמרה וילף. "חשוב שהמורה תדע שהיא לא לבד, זו אינה הבעיה שלה וההתמודדות שלה אינה אישית".

לדבריה, "אפשר למגר את האלימות במערכת החינוך, רק אם נדע לתת גיבוי מלא לאותם מורים ונעמוד מאחוריהם כחומה בצורה: החל משר החינוך ומנכ"ל המשרד, ועדת החינוך של הכנסת, דרך המפקחים והדרג המקצועי במשרד החינוך, ראשי רשויות ועד אחרון המנהלים ושלא יקום פתאום ראש מועצה רחום וחנון או מפקח שרחמיו על הילד נכמרים וינסה להשיב את התלמידים האלימים לבית הספר".

*****************************************************************************************************השיעור יוקדש לכתבה הנוכחית.

במסגרת הכתבה התלמידים יידרשו לשבת בקבוצות למידה, לקרוא את הכתבה ולהתייחס לגילויי האלימות שהכתבה מציינת. בשלב השני  כל תלמיד יתבקש לומר את התייחסותו לכתבה ולתת פתרונות אפשריים כדי למנוע אלימות שכזו. כל קבוצה תציג את סיכומיה על גבי פלקט ותציג אותם במליאה.

לאחר המליאה יש לשתף את התלמידים ברצון לקיים אמירה כיתתית על הנושא, לחזור לקבוצות ולנסח מכתב להנהלת ביה"ס, למורה שהותקפה ולהציג את ה"אני מאמין" של כל קבוצה.

בסיום המפגש אני ממליץ להביא עיתונים/חוברות/צבעים/טושים ולייצור פלקט שמציג את האלימות כאסון לחברה הישראלית מצד אחד ומצד שני אמירה שדיאלוג הוא צורך חיוני במערכת החינוך ויכול למגר תופעות של אלימות.