יום מקוון תשע"ג - התחדשות השפה העברית - היכן זה פוגש אותי?

יום מקוון  תשע"ג

התחדשות השפה עברית – היכן זה פוגש אותי?

א.      הבחירה שלי היא לעסוק במאמר של רוביק רוזנטל – "התינוק הישראלי באמבטיה העברית".

אדם ברוך בספרו: "תום הלב" טוען שישנו נתק בין "השפה היהודית" ו"השפה הישראלית". הנתק הוא גם היסטורי וגם חברתי.

היסטוריה נוצרה בעיקר בלשון חז"ל, שפת הלכה עם עולם סגור של משמעויות ושימושים, היא "השפה היהודית". המילים, הצירופים והמושגים שצמחו בעברית המודרנית, ה"עברית הישראלית" מהדהדים אולי את המשמעות ה"יהודית" אבל הם מובעים בהקשר תרבותי שונה. הם מבטאים שבר וקטיעה מעולם ההלכה ולכן אין מפגש בין ה"עברית היהודית" לבין ה"עברית הישראלית" ומכאן נולד גל נתק חברתי עכשווי.

תלמיד ישיבה הלומד גמרא, או רב הפונה למאמיניו מדברים ע"פ תפיסה זו ב"שפה היהודית" ולכן השפה שלהם לא מובנת ברחוב הישראלי, שפתם אינה עוד גורם מאחד אלא מפלג. כאשר תלמיד ישראלי מדבר במרחב הישראלי בנושאים שאינם הלכתיים, יהודיים הוא עובר בלי לשים לב ל"עברית הישראלית" ומממש בגופו או בפיו את הנתק בין שתי השפות. קיים נתק גדול של תלמידים רבים לכל מה שקשור ל"יהדות" וקיים גם נתק גדול לתלמידים הדתיים בכל מה שקשור לעולם הישראליות, חילוניות.

אני מסכים עם דעתו של אדם ברוך שלשפה שתי פנים: שפה ישראלית ושפה יהודית. המתח בין השפות הולך וגדל. מצד אחד ישנו רצון לקבל את השפה הישראלית, המדוברת, החיה ומצד שני ישנה צפייה למשהו קנוני, טהור, עברית נכונה, שפה יהודית. המפגש ביניהם קשה. הפער בין העברית הקדומה לחדשה אינו בא לידי ביטוי רק בתנ"ך אלא מופיע במקורות מאוחרים יותר קרי ספרות.

המסקנה שלי לדברים היא שלמרות הקשיים יש לשלב בין שתי הסוגות בעברית. יש להעשיר את העברית הישראלית באמצעות חיבור למקורות עתיקים. יש לצקת תוכן יהודי, תרבותי לישראליות. כיצד עושים זאת? זו שאלת מיליון הדולר.

ישנה חשיבות גדולה בשימור יופייה ועושרה של העברית. יש להגדיל את אוצר המילים, להקפיד על עברית תקנית. בלימודי הספרות, הלשון והתנ"ך להקפיד על עושרה של השפה ומצד שני לתת גם ל"ישראליות" להיות חלק מהתרבות. אם נדע להחיות את המורשת היהודית על כל גווניה ורבדיה  ונצליח  לגשר על הפער אז תהייה לנו חוויה מיוחדת של השראה וחידוש של התרבות. השימוש בכלי התקשורת: רדיו, ערוצי טלוויזיה, עיתונות הם חלק בלתי נפרד מאותו מרחב תרבותי שיוצר שפה מרכזית. ברגע שהחברה הישראלית תיצור מיזוג, חיבור ודיאלוג בין חלקים שונים באוכלוסיה השפה המרכזית רק תרוויח ותהפוך אותנו לקהילה מאוחדת  ואפקטיבית. אם וכאשר נדע לשלב בין שתי הגישות זה רק יעשיר את העברית הישראלית באמצעות החיבור למקורות העתיקים ובאמצעות שילוב רבדים של השפה נזכה לתרבות עשירה בחברה היהודית והישראלית לדורותיה. ברגע שניצוק מחדש את התוכן היהודי, התרבותי בתוך הישראליות הקרע יעלם.

חלק שני: שיר שמייצג שילוב בין שפה יהודית לשפה ישראלית הוא השיר: "הקיץ גווע" – ביאליק

הַקַיִץ גוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָמָן
שֶל-שַלֶכֶת הַגַנִים וְשֶל-עָבֵי עַרְבָיִם
הַמִתְבּוֹסְסוֹת בְדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַרְדֵס. רַק טַיָלִים יְחִידִים
וְטַיָלוֹת יְחִידוֹת
יִשְאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְשַיָרוֹת הַחֲסִידוֹת.

וּמִתְיַתֵם הַלֵב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַפֵק בִדְמָמָה:
בְדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵאתֶם אַדַרְתְכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַפּוּחֵי אֲדָמָה."

בקריאה ראשונה (שפה ישראלית) של השיר נראה שהשיר בנוי על מטפורת הטבע. אבל בקריאה שנייה ובפענוח של מילים מסוימות נראה שמדובר בשיר על התרבות היהודית (שפה יהודית).

בקריאה הראשונה מדובר בשיר טבע.

שיר זה בנוי על מטפורת הטבע. השיר לכאורה מדבר על הטבע, אך ביאליק אינו משורר טבע והטבע כאן הוא אמצעי שבאמצעותו מדברים על תופעות אחרות. הטבע הוא מטפורה למצבו של האדם.

בבית הראשון ביאליק מדבר על גסיסת ("גווע") הקיץ – הקיץ גוסס בהוד ובהדר. הקיץ מת מוות מלכותי – הוא גוסס ומת בצבעי אדום וזהב. היה כאן רצח ("המתבוססות בדמן") והקיץ גוסס ומת בהדר שבו מלכים מתים. כדי לראות את מות הקיץ, אנו צריכים להסתכל למעלה – אל השקיעות האדומות והשלכת של העצים. יש כאן תחושה של תפארת והתפעלות.

בבית השני מדובר על הסתיו. עדיין מבטנו מופנה כלפי מעלה. כאן שולט הצבע הלבן של החסידות, בגדי הטיילים והטיילות (שהם בדר"כ אפורים, בהירים), הפרדס שמשיר את עליו. אנחנו בבית אמצעי גם בצבעיו וגם בתחושה – מתחילה תחושה של בדידות.

בבית השלישי מדובר בחורף והמבט כבר מופנה כלפי מטה. אנחנו מסתכלים באדרתו המטולאת של הקבצן. האדרת המלכותית שהייתה בבית הראשון נעלמה. תפוחי האדמה גם הם למטה והם מזון מאוד בסיסי (שורש) – מן הלמעלה הגענו לעמוק-עמוק למטה. גם הצבעים כאן קודרים – חום, מלוכלך.

בקריאה שנייה אנו שמים לב למילים ומושגים השייכים לפי מאמרו של רוזנטל לשפה היהודית. 

"ומתרוקן הפרדס" – לא מדובר בפרדס, גן תפוזים אלא בסיפור ידוע בתלמוד המצוי במסכת חגיגה (י"ד, ב') המספר על ארבעה שנכנסו לפרד"ס: פשט, רמז, דרש, סוד

	תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. [...] בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום.

פירוש חדש זה ליצירה מאפשר פרשנות חדשה לטקסט. התרוקנות הפרדס באה לציין את המשבר של 1903. בתקופה זו מגיעה לשיאה תנועה חברתית בשם "תנועת ההשכלה". תנועה שמעוררת בלב יהודים רבים אפשרות לחיים אטרקטיביים יותר.

עד לאותה תקופה למדו היהודים בבית המדרש תלמוד, גמרא ותורה. בית המדרש סימל עבור ביאליק ודורו את עולם היהדות שהיה מרכז תרבותי וחברתי.

המשבר = יהודים רבים הצטרפו לתנועת ההשכלה. רבים התבוללו, נטשו את הדת היהודית ולא ידעו לשלב בין העולם החיצוני, שפתח לפניהם את שעריו, ובין המטען התרבותי והמסורתי של מורשת אבות ולכן הביטוי "ומתרוקן הלב" מציג פרשנות חדשה לטקסט.

דוגמא נוספת מהשיר הן שתי השורות החותמות את השיר הבנויות על הפסוק המשנאי המתאר את ההכנות לשבת: "ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו בערב שבת עם חשכה: עישרתם? עירבתם? הדליקו את הנר" (מסכת שבת ל"ד, ע"א).

עישרתם=הוצאתם מעשר (עשירית) מן הפירות, על מנת שיהיה אפשר לאכול מהם בשבת.

ערבתם=העברת חפצים מרשות לרשות וכן הליכה מחוץ לתחום שבת. הדלקת נר.

שורות אלה מוסיפות לשיר ממד אירוני מפתיע, משום שהן מציגות באופן הפשוט ביותר את מעשי היומיום הכרוך בהכנות לקראת החורף. בשיר מציג המשורר שלושה דברים שעל אדם לעשות כדי לעבור את התקופה הקשה. ישנו קול פנימי הקורא להתעשת, להפסיק לחלום ולהיות ארצי וחומרי בדאגה ל"תכלס". ההתכוננות לתקופה הקשה באה בעקבות שלושה אירועים היסטוריים חשובים: מות הרצל, פרעות קישינב 1903 וביטול תוכנית אוגנדה. לכן כדי לשרוד מבקש הדובר להכין את עצמו לתקופה הקשה ע"י פירוט של שלושה דברים: לבדוק נעלים, לתקן מעיל, להכין תפוחי אדמה (מזון).

לסיכום: ניתן להבין את השיר "הקיץ גווע" בשתי פרשנויות: שפה יהודית ושפה ישראלית. אין ספק ששתי השפות תורמות ומעשירות את הטקסט ברבדים עמוקים יותר. היכולת לשלב ביניהן הופכת את היצירה משמעותית וחשובה יותר וחשוב להציג פרשנות לכאן ולכאן. הפרשנויות השונות נותנות עומק ליצירה ובאות להדגיש עד כמה חשוב השילוב בין ה"שפה היהודית" ל"שפה הישראלית".