יום מקוון מספר 3:

רב תרבותיות בחברה הישראלית בראי הזמר העברי.

א.      מגמה ראשונה: רסק פירות – כור היתוך

הבחירה שלי היא בשיר: "בהאחזות הנחל בסיני" – נעמי שמר

http://www.youtube.com/watch?v=Bzk5U2cKmsg

בהיאחזות הנח"ל בסיני
המון דברים יפים ראו עיני
כמו למשל - חיילת יחפה
וצמתה מוטלת על כתפה.

ובחצר היו החיילים
צולים דגים גדולים על גחלים
המון דברים יפים ראו עיני
בהיאחזות הנח"ל בסיני.

שם כל השרות והדליות והרינות
פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות
עם כל האור וכל הפנאי
אשר ראיתי בעיני.

בהיאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיני
כשראיתי מעשה כשפים
ספרי שירה קטנים על מדפים

שירי רחל ו'כוכבים בחוץ'
כמו לפני שנות אלף בקיבוץ;
אני ממש שפשפתי את עיני,
בהיאחזות הנח"ל בסיני.

כשכל השרות והדליות והרינות...

בהאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיני
כשפתאום פגשתי בפינה
את ארץ ישראל הישנה.

את ארץ ישראל האבודה
והיפהפיה והנשכחת,
והיא כמו הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת

ואני לא האמנתי לעיני,
בהיאחזות הנח"ל בסיני.

איך כל השרות והדליות והרינות...

בהיאחזות הנח"ל בסיני,
המון דברים יפים ראו עיני
המון דברים יפים שבגללם
רציתי לחבק שם את כולם.

ללחוש לפרצופים הנבוכים;
הו מי יתנני במדבר "מלון אורחים"?
(הו מי יתנני במדבר "מלון אורחים"?'

עם כל השרות והדליות והרינות,
אפסע לאט בתוך שדרת קזוארינות
עם כל האור וכל הפנאי
אשר ראיתי לפני במו עיני במו עיני.

שיר זה בא לשקף את המציאות בימים של ראשית המדינה. ימים שבהם ההתיישבות והקמת יישובים חדשים חשובה לבניין הארץ. היאחזויות נח"ל היו יישובים שהוקמו באזורים שבשליטת מדינת ישראל ע"י חיל הנח"ל. תפקידו של הנח"ל היה בשילוב של יחידה צבאית ויישוב אזרחי המתפרנס בעיקר מחקלאות ומנהל חיי קהילה כבסיס ליישוב עתידי. על פי עקרון זה החיילים והחיילות עובדים בהיאחזות ושומרים עליה עד שמחליטה המדינה על הקמת יישוב אזרחי במקומה.

שיטה זו שירתה משימות יישוב לאומיות, בשטחים בהם האוכלוסייה היהודית הייתה דלילה ואשר נחשבו ליעד התיישבות מועדף (בעיקר בנגב, בגליל ובערבה ואחרי מלחמת ששת הימים בעיקר בשטחים שנכבשו במהלך המלחמה).

רוב ההיאחזויות אוזרחו ברבות השנים והיו לקיבוצים ומושבים, חלקו ננטשו וחלקן הוסבו לבסיסי צה"ל ויש שיושבו כחוות פרטיות.

שיר זה משקף כללים ברורים לגבי מה זה להיות ישראלי. ביטול הזהות האתנית ויצירת דמות של "צבר" חדש. ישנו רצון לשילוב בין חיילת יחפה עם צמה לחיילים הצולים דגים, קריאה של ספרי שירה: רחל ואלתרמן כחלק מעיצוב הזהות הישראלי החדש. רצון להיות חלק מא"י הישנה והטובה ורצון גדול לחבק את כולם ולהיות כמו כולם. להיות ישראלי חדש בעל זהות אחת המשותפת לאזרחים רבים.

בשיר כותבת נעמי שמר שפגשה בפינה את א"י הישנה, את א"י האבודה, היפיפייה והנשכחת, היא כמו הושיטה לי יד כדי לתת ולא כדי לקחת.

אני מוצא חיבור בין השיר של אז להיום. גם כיום ניתן למצוא בקרב בני הנוער הצעיר, אותם בוגרי תנועות הנוער המחדשים את רעיון ההתיישבות ומבססים את האמונה שלהם על עשייה חינוכית משימתית. המשימות בחינוך, ברווחה ובקליטת עלייה הם רבים ואותם בני נוער הם התקווה, הם אלו שיגרמו לשינוי ערכי שיחזיר את החברה הישראלית אל אותם ערכים נעלים שעליהם מדברת נעמי שמר בשירה.

ב.      מגמה שנייה: לקט פירות.

משנות השבעים ועד לשנות התשעים מופיעה מגמה שבה כל קבוצה בחברה הישראלית מפתחת את עצמה ושמה במרכז את הייחוד האומנותי שלה.

ובפני

הבחירה שלי היא בשיר: "אצלנו בכפר טודרא" – מילים: יהושע סובול. לחן: שלמה בר

http://www.youtube.com/watch?v=yMsFzz3026g

אצלנו בכפר טודרא
שבלב הרי האטלס
היו לוקחים את הילד
שהגיע לגיל חמש
כתר פרחים עושים לו
אצלנו בכפר טודרא
כתר בראש מלבישים לו
שהגיע לגיל חמש
כל הילדים ברחוב
חגיגה גדולה עורכים לו
שהגיע לגיל חמש
אצלנו בכפר טודרא

לה, לה, לה...

ואז את חתן השמחה
שהגיע לגיל חמש
אצלנו בכפר טודרא
מכניסים לבית הכנסת
וכותבים על לוח של עץ
בדבש מא' ועד ת'
את כל האותיות בדבש
ואומרים לו:
חביבי, לקק!
והייתה התורה שבפה
מתוקה כמו טעם של דבש
אצלנו בכפר טודרא
שבלב הרי האטלס

בשיר "אצלנו בכפר טודרא" מתואר טקס חניכה של ילד צעיר בכניסתו אל עולם הלימוד.  החגיגיות והשמחה מלווים את הטקס עד לשיאו, שהוא ליקוק הדבש מעל גבי האותיות. ישנו רצון לשלב את החושים והרגשות לחוויה בלתי נשכחת בזיכרון לשנים. השיר מדבר על חוויית לימוד מיוחדת לילדים יהודים בהרי האטלס במרוקו.

השיר פורסם לראשונה בהצגת המחאה "קריזה" שכתב יהושע סובול. הצלחת ההצגה עוררה הדים עצומים מבחינה חברתית ודחפה את הלהקה להנפת דגל חברתי ולשילוב בין מערב למזרח, בין צלילים "עממיים" ו"חדשניים" לתפילה מזרח אירופאית וכלים מהודו.

שיר זה הוא דוגמא לתרבות חדשה ושונה. תרבות אחרת ששמה את התהליך החינוכי באמצעים חושניים: נוכחות הקהל, כתר הפרחים, תחושות של גאווה ויופי, חגיגת יום הולדת, אווירת הקדושה בבית הכנסת, טעם הדבש של האותיות המסקרנות והחשק ללקק אותן. כל אלה באים להציג תרבות אחרת וחדשה עם חיבור למקורות שלנו ולרצון להיות חלק מההוויה הישראלית החדשה.

הבחירה שלי להציג שיר זה בקטגוריה של "לקט פירות" באה להציג משהו חדש, תרבות חדשה שאותה שלמה בר, המבצע מבקש להציג בתחילת שנות השבעים. השיר עוסק בילד שמתחיל את לימודיו בבית הספר וניתן להשתמש בו כמנוף לדיון בשאלות ובחששות שמטרידים גם ילדים גדולים יותר. למידה כרוכה בתהליך המחייב משמעת, עבודה מאומצת והתמודדות עם מסגרת המחייבת עמידה במטלות וחובות. ילדים נוטים לזהות לעיתים קרובות את הלמידה בכלל ואת מוסד בית הספר בפרט כגורמים שליליים, כפויים וכדבר שיש רצון עז לברוח מהם. השיר מעורר בנו רצון להכיר תרבות חדשה ולהפוך אותה לחלק מההוויה הישראלית החדשה.

ג.       מגמה שלישית: סלט פירות. תפיסה הנותנת ביטוי לייחודיות התרבותית של הקבוצות השונות בחברה הישראלית . רצון לעירוב תרבותי.

הבחירה שלי היא בשיר: ""מסע לארץ ישראל" – חיים אידיסיס.  לחן: שלמה גרוניך

http://www.youtube.com/watch?v=4FjtD3mKrIE

 הַיָּרֵחַ מַשְׁגִּיחַ מֵעָל,
עַל גַּבִּי שַׂק הָאֹכֶל הַדַּל,
הַמִּדְבָּר מִתַּחְתַּי, אֵין סוֹפוׁלְפָנִים
וְאִמִּי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
לְהָרִים רַגְלַיִם,
מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.

אוֹר יָרֵחַ, הַחֲזֵק מַעֲמָד,
שַׂק הָאֹכֶל שֶׁלָּנוּ אָבַד,
הַמִּדְבָּר לא נִגְמָר, יְלָלוֹת שֶׁל תַּנִּים
וְאִמִּי מַרְגִּיעָה אֶת אַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,
לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

וּבַלַּיְלָה תָּקְפוּ שׁוֹדְדִים
בְּסַכִּין, גַּם בְּחֶרֶב חַדָּה,
בַּמִּדְבָּר דַּם אִמִּי, הַיָּרֵחַ עֵדִי
וַאֲנִי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
יִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם,
עוֹד מְעַט נַגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

בַּיָּרֵחַ דְּמוּתָהּ שֶׁל אִמִּי
מַבִּיטָה בִּי; אִמָּא, אַל תֵּעָלְמִי;
לוּ הָיְתָה לְצִדִּי, הִיא הָיְתָה יְכוֹלָה
לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָם שֶׁאֲנִי יְהוּדִי.

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,
לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
לְהָרִים עֵינַיִם,
מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.

הבחירה שלי היא בשיר: "המסע לארץ ישראל" / יהושע סובול. ביצוע: שלמה גרוניך ולהקת ילדים מאתיופיה. השיר מספר על קשיי העלייה של יהודי אתיופיה לארץ ישראל. "מבצע משה" היה המבצע הראשון בו הגיעו עולים רבים מאתיופיה לא"י. המבצע טמן בחובו קשיים רבים כיוון, שנאסר על היהודים לצאת מאתיופיה. היו הורים, שנאלצו לשלוח את ילדיהם למסע ונשארו באתיופיה. אלה שיצאו למסע, מבוגרים וילדים נאלצו לעבור דרך קשה ומלאה סכנות. רבים מהעולים מתו בדרך הארוכה. בשיר מתוארים קשיי המסע: הקשיים הפיזיים בהליכה האינסופית: "המדבר לא נגמר", הסכנות שארבו בדרך: "ובלילה תקפו שודדים" אבל הקושי הנורא מכל היה רצון להכרה ביהדותם  על ידי הממסד הרבני: "לו הייתה לצידי, היא הייתה יכולה לשכנע אותם שאני יהודי".

שלמה גרוניך הקים את להקת שבא בשנת 1991 לצורך הופעה חד פעמית בתוכנית טלוויזיה. הילדים הגיעו מהעיר חדרה – חלק מקהילת יוצאי אתיופיה הגדולה שנקלטה בעיר. גרוניך התרשם עמוקות מיכולתם המוסיקלית של ילדים שהפליאו לשיר במדויק סולמות מסובכים המאפיינים את השירה האתיופית המסורתית, אך התקשו בשירה של מוסיקה מערבית פשוטה. לאחר מספר שנים של עבודה מאומצת נבנה רפרטואר להופעות של גרוניך עם הילדים.

החיבור בין שלמה גרוניך לילדים הוא ניסיון להציג חיבור חדש. חיבור בין ייחודיות תרבותית של קבוצה אחת מתוך החברה הישראלית הרוצה לשמר את התרבות והמסורת שלה אך יחד עם זאת להיות חלק מהתרבות החדשה הצומחת.

יום מקוון מס' 2: סובלנות בראי הלאומיות

יום מקוון 2: סובלנות בראי הלאומיות.

תחילת דיאלוג:
דרכארץ: שלום אינשם, שמעת חדשות? על כל החוסר סובלנות במדינה והלאומנות ששוטפת את המדינה בזמן האחרון. תאמין לי שגם בגין וגם בן-גוריון מתהפכים בקברם.

אינשם: שנייה... לפני שאתה שולח אנשים להתהפך בקברים שלהם, על מה בדיוק אתה מדבר?

דרכארץ: מה לא שמעת על כל הנושא של השופט סלים ג'ובראן? היום בבוקר בגל"צ דיברו על הנושא וגם בתוכנית של לונדון וקרישנבאום דיברו על הנושא.

אינשם: לא, לא שמעתי חדשות בימים האחרונים, יש לך איך להשמיע או להראות לי.
דרכארץ: טוב ששאלת, הקלטתי את הקטע מהתוכנית של לונדון וקרישנבאום, תראה בעצמך:

נו, אז מה אתה אומר על הנושא? אתה מסכים לכך ששופט בבית המשפט העליון לא ישיר את ההמנון, או שאתה מסכים עם הדברים שנאמרו ע"י ח"כ זאב אלקין (אם אתה רוצה לשמוע עוד בנושא, הקלטתי גם תוכנית הבוקר של גל"צ בנושא)?


אינשם: אני חושב שהשופט סלים גובראן פעל בסדר. הוא פעל ע"פ מצפונו והוא לא חייב לשיר את ההמנון אם הוא לא מזדהה איתו. השופט כיבד את הטקס בעמידה, בשפתיים חתומות אבל לא הייתה כאן פגיעה בערכי הדמוקרטיה. אין צורך להכריח משהו בכוח לעשות דבר מסוים. אני מצפה ליותר סובלנות בינינו, להכיר את האחר ולאפשר לכל אחד ואחת לחיות ע"פ מצפונו תוך כיבוד האחר. הזום העיתונאי דווקא על השופט הוא סוג של חיפוש כותרות ורצון להוציא סקופ עיתונאי נוסף.  הבחירה בסקופ זה והעצמתו מסמלת בעיני את ההתדרדרות של העיתונות בעת הזאת לפופוליזם וניסיון למצוא חן בעיני קבוצה קיצונית בציבור שמצליחה להכתיב סדר יום ציבורי אנטי דמוקרטי שמכוון בעיקרו לפגוע באזרחים הערביים. אני מאמין שיש לאפשר במדינה דמוקרטית לכל קבוצת מיעוט לשמור על השונות שלה ולטפח את הצוותא בינינו בסובלנות גדולה יותר.

דרכארץ: דעה מעניינת, אהבתי במיוחד את הנימוק הנרחב שכתבת.
תגיד לי, אתה מכיר את העמדה של פרופסור ישעיהו ליבוביץ' ז"ל בנושא המפגש בין הלאומיות לבין זכויות הפרט.
ליבוביץ' כותב שלגבי המדינה יש שתי גישות, הראשונה היא גישת "המדינה קודמת לאדם" והגישה השנייה הינה "המדינה ככלי בשירות העם".
על פי הגישה הראשונה, המדינה קודמת לאדם... בעצם לא בדיוק, הוא למעשה מתכוון להגיד שהמדינה מקיימת את "רצון הכלל" ולכן האדם חייב לקיים את הרצון הכללי. הבעיה מתחילה כאשר מחברים בין המונח עם למונח לאום.
עם נוצר כתוצאה מרצף היסטורי בו מתפתחת קבוצה של אנשים בעלת מאפיינים משותפים.
לאום או לאומיות זהו ביטוי של הרצונות בין קבוצת אנשים. כלומר, בישראל של שנת 2012, הרצונות של העם היהודי משתקפים בלאומיות היהודית. לדוגמה במילות ההמנון: "נפש יהודי הומייה... להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון...".

אינשם: אני ממש לא מבין את הקשר?
דרכארץ: אני אנסה להסביר איזה תפקיד מייחס ליבוביץ' למדינה דרך דבריו של רבי חנינא, סגן הכהנים, שאמר לפני 1500 שנה: 

"הווה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו"

מה לפי דעתך מנסה לומר לנו רבי חנינא בדבריו?

אינשם: רבי חנינא מנסה להגיד לנו שאם אנחנו רוצים לחיות בחברה שיש בה המון דעות והשקפות אנחנו חייבים להתפלל לשלום המדינה. המדינה שומרת ומגינה עלינו בנושאים שונים. המדינה דואגת לצרכים הקיומיים ולכן אנו מחויבים לכבד אחד את השני כדאי שנוכל לחיות יחד, שנוכל לתקן עוולות חברתיים למען כולנו. אם כל קבוצה תתעסק רק בעצמה זה יגרום לפערים רבים בין האזרחים השונים.

הציטוט הוא מתוך: מסכת אבות פרק ג' פסוק ב' ונאמר בהקשר שיהודים בתקופת הגלות ברכו את השליט למען שלומה של המלכות שתחת משטרה הם חיו וזאת כדי שיהיה חוק וסדר ויישמרו זכויותיהם.

רבי חנינא סגן הכוהנים חי בסוף תקופת בית המקדש השני ולאחר חורבנו שימש סגן לכוהן הגדול. רבי חנינא מעולם לא קיבל את תפקיד הכהן הגדול, כיוון שהיה ידוע בהתנגדותו למערכת השלטונית שהתנהגה על פי כללי המסורת היהודית. רבי חנינא מבקש להתפלל לשלום השלטון במקום שבו אתה חי, בין אם זה שלטון יהודי או שלטון זר ושחובה עליך למלא את חובותיך האזרחיות. מילוי חובותיך האזרחיות מאפשר ומכשיר את הקרקע לכיבוד זכויותיך כפרט וכאזרח.
דרכארץ: נכון, אפילו בסוריה, עדיין, למרות הטבח, יש למדינה תפקיד מסויים.
הוויכוח מתחיל כאשר מדברים על תפקיד המדינה, הרי, הייצוג של הלאומיות בא לידי ביטוי בהקמתה של המדינה שתכיל בתוכה את הערכים של הלאום, במקרה שלנו, הלאום היהודי.
אך מה קורה במקרה שיש אנשים בעלי לאום שונה באותה מדינה, מצד אחד הם לא מסכנים את הלאומיות של העם היהודי, אך ההתנהגות שלהם אינה חופפת לעיתים לרצונות של חברי קבוצת הלאום הגדולה יותר.
האם, לפי דעתך,במקרה זה עלינו לכפות על חברי הקבוצה הקטנה יותר את רצונותינו והשקפת עולמנו, ובמקרה שהם לא מסכימים להעניש אותם עד שיהיו מוכרחים לוותר על השקפותיהם או לעזוב את המדינה? רק אל תשכח לנמק.

אינשם: אני לא חושב שיש לאלץ או להכריח בכוח אנשים לחשוב כמוני. האמירה המקובלת עליי היא: "אדם באמונתו יחיה". לכל אדם ואזרח מגיעות זכויות. והזכות הבסיסית ביותר היא הזכות לחירות. כל אדם רשאי לחיות ע"פ מצפונו, אמונתו ויש לו היכולת לנהל את חייו בהתאם למה שהוא מאמין בהם. אם המיעוט משתמש בפעולות פליליות, זהו כבר קו אדום שלא ניתן לעבור עליו  ולכן חייבת להיות התערבות של השלטונות כדי לעצור את התופעה העלולה להזיק לחברה.

דרכארץ: אממ... מעניין. שכחתי שעדיין לא אמרתי לך את הגישה השנייה לגבי תפקידה של המדינה. ליבוביץ' טוען שהמדינה כלל לא נועדה לשרת את הלאומיות ורצון הכלל, תפקידה הינו לשמש ככלי לשרת את האדם.
כלומר, האדם קודם למדינה, ולכן הוא מעצב את המדינה בתביעותיו האישיות ולכן ערכיו האישיים באים לפני האינטרס של הריבון (רצון הכלל) והשלטוני.
הנה, בוא תסתכל על הסרטון בסמארטפון שלי על מה שליבוביץ אומר, שים לב במיוחד למשפט האחרון:

קישור לסרטון שבו ליבוביץ' מסביר את תפקידה של המדינה (שים לב! להתחיל לצפות מהדקה ה- 1:41)

עכשיו, אחרי שראית את הקטע מהסרטון, מה אתה חושב, האם פגיעה בזכויות של אזרחים שאינם מקיימים את הרצונות הלאומיים היא עדיין מוצדקת? רק תיתן הסבר המבוסס על הדברים ששמעת.

אינשם: הצפייה בסרטון רק חידדה אצלי את מה שאני מאמין בו. ליבוביץ טוען שיש להכיר את האחר כדי לחיות בצוותא. כמו כן חייבים שיהיו חוקים כדי שנוכל לחיות כחברה. המדינה צריכה לצמצם את התערבותה בחיי האדם למינימום וזאת כדי לאפשר פלורליזם. אסור לפגוע באחר. יש לדאוג שגם האחר ירגיש טוב במדינה שהוא חי בה. במידה ותהייה סובלנות כלפי האחר תרומתם למדינה תגדל. הם ירגישו שהם חלק מחברה וייתרמו אותה לטובת המדינה.

דרכארץ: טוב זו זכותך לחשוב ככה. אבל אני אומר לך, כל בנאדם שחושב ומרגיש אחרת במדינה הזו, נתקל בחומה של התנגדות.
לדוגמא, המצב בסוריה. הטבח שמבצע הנשיא אסד בבני עמו.
אני אומר לך אני קורא את החדשות ורואה את הסרטונים ומזועזע, הרי מדובר במקרה שבו כל מי שמתנגד למדינה מאבד את החיים שלו.
השאלה המרכזית היא מה התפקיד שלנו בכל הנושא הזה? הנה תקרא לדוגמה את מה שגדעון לוי כותב על המצב בסוריה ותגיד לי אם אתה מקבל את ההצעות שהוא רושם בסוף המאמר שלו: אללה הוא לא אכבר בסוריה (יש גם גירסה נוחה יותר לקריאה).
אם אתה לא מסכים עם העצות שלו (שמופיעות  בסוף הכתבה) וגם אם כן, אז תנמק מדוע.

אינשם: אני לא מקבל את דבריו של גדעון לוי. אסור לנו לשמוח על מה שקורה מעבר לגדר. קורים שם דברים נוראיים. מדובר באזרחים חסרי ישע הנטבחים כי הם לא מקבלים את השלטון של אסד. המשטר הטוטליטרי לא בוחל באמצעים ומבצע פוגרום באזרחים. העניין מזעזע ביותר. השתיקה של אומות העולם למתרחש תמוהה בעיני. חייבת לדעתי להיות התערבות הומניטארית שתעזור לאותם חלקים בעם הסורי לממש את החופש שלהם. הם נאבקים להפיכת סוריה דמוקרטית. הם נאבקים על איזה סוריה תהייה? האם הם יצטרפו לעולם הנאור או יישארו בימי הביניים שבהם שליטים עושים במדינה כאילו הייתה חלקה פרטית שלהם.

דרכארץ: תאמין לי כל הנושא הזה של האלימות נגד האחר, נגד כל מי שחושב אחרת עברה כבר את כל הקווים האדומים. לפי דעתי, הכל מתחיל מחוסר סובלנות הנובעת מלאומנות יתר.
בספר "חרדתו של המלך סלומון", הסופר אמיל א'זאר כותב לגבי מילונים (כן, כן עדיין משתמשים במילון) את הקטע הבא:

"אני משוגע על מילונים. זה המקום היחיד בעולם שבו הכל מוסבר ואתה מוצא שלוות נפש. שם הם לגמרי בטוחים בהכל. אתה מחפש אלוהים ואתה מוצא אותו עם דוגמאות מסייעות, כדי לסלק כל ספק".
עכשיו אני רוצה שתסביר לי האם לפי דעתך הקטע בקישור הבא קשור לחוסר סובלנות. מה ההגדרה של סובלנות? הנה תיכנס לויקימילון להגדרה של סובלנות .

אינשם: ההגדרה המילונית של סובלנות היא: יכולת קבלת דעותיו של האחר והבנת השונה. סובלנות הוא גם ערך שמשמעותו הוא ביכולת לנהוג באדם או בקבוצה אחרת כבוד. ביכולת להכיר את האחר מבחינה חברתית, תרבותית ודתית גם אם אינני מסכים עם דעותיהם, התנהגותם או אמונתם.

אם אני אדם סובלני אני מקבל את האחר ומנסה לא לפגוע במי ששונה ממני בצבע, בדת, באמונה וכו'. אם לא נהייה סובלניים אחד כלפי השני נחשף לאלימות שיכולה להתדרדר למקום קשה יותר. החוכמה במדינה דמוקרטית ומלאת צבעים כשלנו היא לחפש את המשותף ולהעצים אותו. היחד יהפוך אותנו לחברה טובה ומאוחדת יותר ולא מפולגת.

אני רואה בחינוך כלי לסובלנות. היכולת שלנו כמחנכים, מורים לעצב את הנוער לסובלנות היא חשובה ביותר. היכולת לקבל כל אדם באשר הוא אדם ולמצוא את המיוחד בו למען חברה בריאה יותר ולא מפולגת.

דרכארץ: אז מה, לא נשארו לך כמעט מילים. תאמין לי בצדק רב.
הגענו למצב בעייתי שבו אנחנו מבינים שהמצב הוא לא תקין, אבל מאלף סיבות שונות ומשונות אנחנו ממשיכים לדבר על הנושא במקרה הטוב ובמקרה הגרוע להיות אדישים.

בכל מתחיל מכך שיש אנשים שחושבים שהם יותר טובים מאחרים.הנה תראה בסמארטפון שלי את הפרק מהסדרה עבודה ערבית שמדבר על כל נושא הסובלנות, אתה אפילו יכול להראות את זה לתלמידים שלך, תאמין לי, להזיק זה לא יזיק, המצב גם ככה בעייתי:קישור לפרק בסדרה עבודה ערבית. צפייה מהנה!!!

אינשם: תשמע זו הייתה שיחה מעולה, נראה לי שאני מעלה אותה לבלוג שלי. יאללה אני חייב לזוז, יש לי עוד לעשות קניות לפני שהחנויות נסגרות ;-)

אתגר רשת מס' 4 : הכנסת: מעוז הדמוקרטיה - האמנם

אתגר רשת מס' 4 –  הכנסת: מעוז הדמוקרטיה – האמנם?

מטרות השיעור:

איסוף וניתוח מידע מתוך עיתונים בנושא: הדרת נשים.

הסקת מסקנות מתוך המידע

קיום דיון על נושא אקטואלי המעלה סוגיה אזרחית

פיתוח רגישות אזרחית לקיפוח ואפליה

שאלת עמדה

דברי פתיחה של המורה:

בעת האחרונה אנו נתקלים ביותר ויותר דיווחים על הפרדה בין נשים וגברים, ועל הדרת של נשים במגוון של אופנים מהמרחב הציבורי.  לאחרונה התרחבה התופעה, והדרישה להפרדה בין נשים וגברים עולה גם במקומות שהם מרחב ציבורי לכל דבר: אוטובוסים, מרפאות, סניפי דואר, חנויות, קלפיות רחובות ועוד.

במסגרת שיעור זה נחשף לתופעה ונדון האם יש צורך לחוקק חוק האוסר הדרת נשים מהמרחב הציבורי.

פעילות בעקבות הנושא:

א.      על התלמידים להביא כתבות ודוגמאות לעיסוק בנושא. מתוך הכתבות ננסה לגבש עמדה מנומקת לגבי סוגיות במחלוקת. במסגרת הדיון יש להתייחס לנושאים: הזכות לשוויון, הזכות לכבוד, קיפוח, אפליה.

ב.      התלמידים יתבקשו לקרוא את הכתבה הבאה: "הדרת נשים מהמרחב הציבורי בישראל" ולהציג טענות ונימוקים בנוגע להדרת נשים. יש להציג טענה אחת ושני נימוקים אזרחיים.  (הכתבה בסיום מערך השיעור)

ג.        תרגול שאלת עמדה. על התלמיד להביא את עמדתו בעניין. יש להציג שני נימוקים התומכים בעמדתך ומתבססים על מושגים מתחום האזרחות.

דברי סיכום:

שיעור זה עסק בנושא ההדרה של נשים במרחב הציבורי ונגע בעצביה החשופים והרגישים בחברה הישראלית. האם יש להוביל לחקיקה בנושא? שאלה שכנראה תצטרך להיות רלוונטית בימים הקרובים ולהיות חלק מהשיח הציבורי.

נייר עמדה: הדרת נשים מהמרחב הציבורי בישראל

עודכן בתאריך:5 בינואר 2012

by: Emily Schneider

 כתיבה: עלוה קולן, ינואר 2012

בעת האחרונה אנו נתקלים ביותר ויותר דיווחים על הפרדה בין נשים וגברים, ועל הדרה של נשים במגוון של אופנים מהמרחב הציבורי. הפרדה בחברה החרדית בין נשים וגברים אינה דבר חדש, אולם נראה כי לאחרונה התרחבה התופעה, והדרישה להפרדה בין נשים וגברים עולה גם במקומות שהם מרחב ציבורי לכל דבר ועניין: אוטובוסים, מרפאות, סניפי דואר, חנויות, קלפיות, רחובות, ועוד. בנוסף להפרדה קיימות תופעות נוספות של פגיעה בנשים במרחב הציבורי: כך כוסו ילדות ונערות שהופיעו בפתיחת גשר המיתרים בירושלים, נאסר על שירת נשים באירועים ציבוריים, נאסר על נשים לעלות על במה לקבלת פרס בו זכו, ועוד.

נפתח ונאמר כי כל גילויי האלימות, ההפחדה וההשפלה הננקטים בימים אלו כלפי נשים וילדות, הם אלימות ותו לא, וחלקם אף מהווים עבירה על החוק, וכך, לעמדתנו, יש להתייחס אליהם. אין הצדקה לפעולות אלימות אלו, והנימוקים הניתנים להם אינם יכולים להוות פטור מאחריות פלילית, או הקלה ביחס רשויות החוק אליהם. אולם הדרת נשים, הפרדה בין נשים וגברים, דחיקת נשים מהמרחב הציבורי או השתקתן, גם כאשר אלו נעשים ללא גילויים של אלימות, מעלות סוגיות מורכבות של היחס בין הרוב למיעוט החרדי ובין המסורת הדמוקרטית והליברלית למסורת הדתית, של זכויותיהן של קהילות בעלות שונות תרבותית בחברה הישראלית, של חופש דת והחופש מדת, ועוד.

בנייר קצר זה לא נוכל לדון לעומק בכל הסוגיות הללו, ונתמקד בסוגיית ההפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי. אולם ברור כי מתוך עיון בסוגיה זו ניתן לגזור ולהשליך על מופעי הדרה אחרים, ועל חובת המדינה להתמודדות עמם. כמו כן, חשוב להדגיש כי, לעמדת האגודה לזכויות האזרח, יישוב של חלק מהסוגיות והכרעה בהן אינם יכולים להיעשות ללא דיון ציבורי רחב ותהליך של הידברות תוך מתן כבוד לאחר, התחשבות וסובלנות, הן כלפי הערכים הליברליים והדמוקרטיים והן כלפי האמונות והערכים הדתיים.

בישראל, כמדינה דמוקרטית, המרחב הציבורי הוא משותף ועליו להיות פתוח ושוויוני לכל קבוצות האוכלוסייה. יצירת הפרדה בין גברים לנשים במרחב ציבורי זה עומדת בניגוד לדין ולפסיקה[1]  בהיותה פוגעת בעקרון השוויון, בזכות לכבוד, בזכות לחירות ובחופש מדת והמצפון.

חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 מאפשר אמנם הפרדה בין נשים וגברים שלא תיחשב כהפליה, אך מגביל זאת למספר מצומצם של שירותים,  כמו בריכות שחייה או אירועי תרבות ייחודיים לקהילה החרדית.

בג"ץ קבע בשני פסקי דין מהעת האחרונה באופן חד משמעי כי הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי אינה חוקית: כך ברחובות השכונה החרדית מאה שערים בירושלים,[2] וכך גם הפרדה בקווי התחבורה הציבורית.[3] בפסק הדין בעתירה נגד ההפרדה בתחבורה הציבורית נכתב:

"ברי כי על המבקשים לנהוג בעצמם במרחב הציבורי באופן שונה מתפיסת השויון המקובלת במשפט הישראלי, חל הכלל התלמודי "כל המשנה ידו על התחתונה" (משנה בבא מציעא ו', ב'). בהעדר טענה להסדרה חוקית, על קבוצה זו להראות (בין היתר), כי הדרך בה היא מבקשת לנהוג אינה כופה את עצמה על מי שאינו מעוניין לנהוג כך באופן הפוגע בזכויותיו, וכבר אמרו חכמים, מפי התנא הלל הזקן: "דעלך סני לחברך לא תעביד [מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה]" (בבלי שבת לא ע"א). ומנגד, ככל שקבוצת אנשים כאמור עומדת בדרישה זו, עומדת באמת ובלא הנחות, לא רק שאין מניעה מבחינה משפטית לאפשר לה לנהוג כך, יתכן אף שיש לנסות לסייע בידה – שכן ההתחשבות באמונותיו ובצרכיו הדתיים של כל אדם היא מעקרונות היסוד של המשפט הישראלי [...]"[4]

הדרישה להפרדה בין גברים לנשים מעלה את השאלה עד כמה צריכה המדינה לכבד מנהגים ורצונות של תרבויות וקהילות מיעוט בתוכה, והיכן מוטלת החובה על המדינה לקבוע כי זכויות הפרט לחירות, לכבוד ולשוויון גוברים על זכותה של קבוצת מיעוט, כל קבוצת מיעוט, למימוש תרבותה. אין ספק כי בכל הקשור להתנהלות חברת המיעוט בתוכה פנימה יינתן, וראוי שיינתן, חופש פעולה רב יותר; אולם, כאשר דרישות המיעוט והפרקטיקות שלו מוחלות בכפייה במרחב הציבורי, תוך פגיעה בזכויות הפרט, הרי שהתערבות המדינה וההתעקשות להגן על זכויות הפרט הנה לגיטימית ואף הכרחית. כך, בעוד שבבית הכנסת או באירוע קהילתי המיועד לחברה החרדית יכולה הדרישה להפרדה בין נשים וגברים להיות לגיטימית, הרי שבמרחב הציבורי המשמש גם את מי שאינו משתייך לקהילה ומזדהה עם ערכיה, דרישה זו הופכת לבלתי לגיטימית. גם לגבי מרחבים ציבוריים המשמשים רק את חברי הקהילה, עולה השאלה עד כמה פרקטיקות המפלות נשים מקובלות על כל חברי הקהילה, ובאיזו מידה יש למדינה חובה ויכולת אפקטיבית להתערב לטובת אלה בקהילה שרואים עצמם נפגעים (חלק מהנשים והגברים החרדים, למשל).

על אף מורכבות הנושא, ישנם בכל זאת מספר קווים מנחים ברורים:

הפליה של נשים אסורה על פי חוק, ואינה עולה בקנה אחד עם ערכי זכויות אדם. הדרה של נשים במרחב הציבורי הנה הפליה של נשים, ונקבע באופן חד משמעי הן בחוק והן בפסיקה כי היא אסורה ואינה לגיטימית, גם אם המקור להפליה הנו ציווי דתי או רגישות בעלת אופי דתי. בעוד שבמרחב האישי תתכן הפרדה, וזו לא תחשב כהדרה של נשים, הרי שבמרחב הציבורי הפרדה שאינה נעשית מרצון מהווה הדרה של נשים ופוגעת בזכויותיהן ובכבודן. על המדינה להבטיח נגישות מלאה של נשים למרחב הציבורי, כמו גם של כל קבוצות האוכלוסייה האחרות.

יש לזכור כי הדרה של נשים במרחב הציבורי אינה מתמצה בהדרה פיסית שלהם או בהפרדתן מגברים, ואינה בלעדית לחברה החרדית. המרחב הציבורי מורכב גם מפרקטיקות שונות של השתתפות: פוליטית, תרבותית, דתית ועוד, והיכולת לעצב את תוכן השיח, כמו גם היכולת להשפיע על תוצאותיו. הדרת נשים מהמרחב הציבורי באה לידי ביטוי גם במבנה החברתי-כלכלי הבלתי שוויוני האחראי לדחיקתן של נשים לשולי המערך החברתי, והמקשה על יכולתן להשתלב בו ולהשפיע עליו. הדרה זו מקודמת ומתוחזקת על ידי המדיניות הממשלתית אשר אינה פועלת באופן מספק ונחרץ כנגד מופעי ההפליה וההדרה של נשים, ולעיתים אף פועלת באופן מובהק באופנים המנציחים את ההפליה וההדרה. העובדה היא כי בישראל נשים מודרות בקביעות מגופים וממשרות בעלי השפעה, כי קיים פער גבוה בין השכר לגברים לזה של נשים וחוקי השכר השווה אינם נאכפים, כי נשים הן הרוב של עובדי הקבלן ותנאי העסקתן מבזים ונצלניים ואינם מאפשרים קיום בכבוד, כי הנשים עניות יותר ומנוצלות יותר, כי הייבוש התקציבי של שירותי הרווחה פוגע קודם כל בנשים, כי מרכזי הטיפול בנשים מוכות נמצאים על סף סגירה וסובלים מהזנחה תקציבית, ועוד ועוד.

משום כך, המאבק בהדרה דורש מחויבות תמידית ומדיניות השמה לה למטרה לשלב את הנשים בחברה, להיאבק בעוני ובפערים החברתיים, ולפעול למימוש זכותן של הנשים לשיוויון מהותי.

לעמדתנו, מופעי ההדרה הפיסית במרחב הציבורי הנם מקרי קיצון ברורים ובוטים של תופעות הדרה סמויות יותר אך נוכחות לא פחות. זוהי אחריותה של המדינה להגן על הנשים מפני התופעות הפסולות של הדרה כפויה מהמרחב הציבורי הפיסי, הנעשית באמצעים של לחץ או אלימות, אך חשוב מכך לא פחות, תפקידה ואחריותה של המדינה לקדם את שוויונן של נשים בחברה, להעצימן ולספק להן את  הכלים הדרושים להן על מנת להפוך לחלק אינטגראלי ומשפיע במרחב הציבורי, הפיסי והמושגי.

לסיום, חשוב לנו להדגיש כי העיסוק בנושא ההדרה של נשים במרחב הציבורי נוגע בעצביה החשופים והרגישים של החברה בישראל, ועל כל דיון בו להיעשות באופן ענייני ומכבד, תוך הימנעות מהכפשה או מהפללה של ציבורים שלמים.

---

[1] ראו למשל: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו;  חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור  ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000.

[2] בג”ץ 6986/10, רחל עזריה ואח‘ נ‘ משטרת ישראל.

[3] בג"ץ 746/07, נעמי רגן ואח' נ' משרד התחבורה ואח', פס"ד מיום 6.1.2011.

[4] שם, סעיף ח' לפס"ד.

אתגר רשת מס' 3 - החיבוק הגדול

אתגר רשת – מס' 3 – החיבוק הגדול

הרעיון של שדר הטלוויזיה בני בשן נראה לי פתאטי מאוד. לדעתי אין לו ערך ואם הייתה כוונה להראות מציאות אחרת, מציאות שבה למרות שיש מחלוקות יש גם משהו אחר החטיאה את המטרה.

אני חושב שבחברה שבה אנו חיים קשה מאוד לתת חיבוק גדול. הפערים הם כל כך רבים שלא מאפשרים לבני האדם לראות את האחר מזווית אחרת. מכיוון שהכנסת מייצרת סיר לחץ פוליטי והתנגשויות בין עמדות ותפיסות קשה לבני אדם המייצגים מגוון דעות לראות את האחר. ייתכן וזו חולשה שיש לטפח ולהתאמץ כדאי להראות שלמרות המחלוקות זו שעתה היפה של הדמוקרטיה. שעה שבה יש ייצוג נכבד לכולם וכולם יחד מהווים דוגמא ומופת לאזרחים.

אחד מהפרויקטים שבהם משתתף בית הספר שבו אני עובד "אופק" הוא החינוך ההמוניסטי בבית לוחמי הגטאות. במסגרת פרויקט זה נפגשים תלמידי י' יהודים עם תלמידים ערבים ולומדים יחד על השואה. המרכז לחינוך הומניסטי פועל בבית לוחמי הגטאות מאז 1995 , בתמיכת משרד החינוך. המרכז מציע דרך אחרת בגישתו להוראת השואה ובפעולתו החינוכית: השואה נבחנת כמשבר היסטורי, יהודי ואוניברסלי, המזמין עיסוק חינוכי בדילמות חברתיות ואנושיות ובביטוין האקטואלי.  הנחות היסוד הן, שהתמודדות כזו עם נושא השואה עשויה להוביל להבנת חשיבותם של ערכים הומניסטיים ודמוקרטיים ומקנה כלים לשיפוט מוסרי ואחריות אזרחית, וכי אדישות לסבלו של האחר או לפגיעה בזכויות האדם מסכנת קיומה של כל חברה, בכל זמן. העיסוק בשואה ממוקד בהתבוננות באדם –הקורבן והרוצח – בגורלו ובהכרעותיו המוסריות בעת מבחן קיצוני לחברה האנושית. התבוננות זו מכוונת לטפח רגישות הומניסטית, שיקול דעת מוסרי, ואחריות חברתית. זוהי גם נקודת המוצא לדיאלוג בין אנשים מרקע שונה, אזרחים בחברה הישראלית המורכבת. המרכז שם לו למטרה לפעול למען יתר הקשבה והבנה בין חלקי החברה הישראלית בכלל, ובין יהודים וערבים בתוכה, בפרט. זאת מתוך הכרה בשונות ובייחוד של כל קבוצה. מקום נרחב מיוחד לדיון בדרכים להעמקת השוויון החברתי, למאבק בגזענות ולשמירת זכויות האדם וזכויות המיעוטים. בפעילות משותפת ליהודים וערבים המטפחת הכרות בין אישית, נלמדים ונידונים אירועים מן העבר וההווה ביחסי יהודים וערבים בישראל, במטרה ללמוד ולקבל.

אין ספק שפרויקט זה הוא לא פשוט. אבל יש לו חשיבות רבה. היכולת לרתום את התלמידים חשובה ובכל שנה ישנה נציגות של כ-15 תלמידים השותפים בפרויקט.