אתגר רשת מס' 4 – הכנסת: מעוז הדמוקרטיה – האמנם?
מטרות השיעור:
איסוף וניתוח מידע מתוך עיתונים בנושא: הדרת נשים.
הסקת מסקנות מתוך המידע
קיום דיון על נושא אקטואלי המעלה סוגיה אזרחית
פיתוח רגישות אזרחית לקיפוח ואפליה
שאלת עמדה
דברי פתיחה של המורה:
בעת האחרונה אנו נתקלים ביותר ויותר דיווחים על הפרדה בין נשים וגברים, ועל הדרת של נשים במגוון של אופנים מהמרחב הציבורי. לאחרונה התרחבה התופעה, והדרישה להפרדה בין נשים וגברים עולה גם במקומות שהם מרחב ציבורי לכל דבר: אוטובוסים, מרפאות, סניפי דואר, חנויות, קלפיות רחובות ועוד.
במסגרת שיעור זה נחשף לתופעה ונדון האם יש צורך לחוקק חוק האוסר הדרת נשים מהמרחב הציבורי.
פעילות בעקבות הנושא:
א. על התלמידים להביא כתבות ודוגמאות לעיסוק בנושא. מתוך הכתבות ננסה לגבש עמדה מנומקת לגבי סוגיות במחלוקת. במסגרת הדיון יש להתייחס לנושאים: הזכות לשוויון, הזכות לכבוד, קיפוח, אפליה.
ב. התלמידים יתבקשו לקרוא את הכתבה הבאה: "הדרת נשים מהמרחב הציבורי בישראל" ולהציג טענות ונימוקים בנוגע להדרת נשים. יש להציג טענה אחת ושני נימוקים אזרחיים. (הכתבה בסיום מערך השיעור)
ג. תרגול שאלת עמדה. על התלמיד להביא את עמדתו בעניין. יש להציג שני נימוקים התומכים בעמדתך ומתבססים על מושגים מתחום האזרחות.
דברי סיכום:
שיעור זה עסק בנושא ההדרה של נשים במרחב הציבורי ונגע בעצביה החשופים והרגישים בחברה הישראלית. האם יש להוביל לחקיקה בנושא? שאלה שכנראה תצטרך להיות רלוונטית בימים הקרובים ולהיות חלק מהשיח הציבורי.
נייר עמדה: הדרת נשים מהמרחב הציבורי בישראל
עודכן בתאריך:5 בינואר 2012
by: Emily Schneider
כתיבה: עלוה קולן, ינואר 2012
בעת האחרונה אנו נתקלים ביותר ויותר דיווחים על הפרדה בין נשים וגברים, ועל הדרה של נשים במגוון של אופנים מהמרחב הציבורי. הפרדה בחברה החרדית בין נשים וגברים אינה דבר חדש, אולם נראה כי לאחרונה התרחבה התופעה, והדרישה להפרדה בין נשים וגברים עולה גם במקומות שהם מרחב ציבורי לכל דבר ועניין: אוטובוסים, מרפאות, סניפי דואר, חנויות, קלפיות, רחובות, ועוד. בנוסף להפרדה קיימות תופעות נוספות של פגיעה בנשים במרחב הציבורי: כך כוסו ילדות ונערות שהופיעו בפתיחת גשר המיתרים בירושלים, נאסר על שירת נשים באירועים ציבוריים, נאסר על נשים לעלות על במה לקבלת פרס בו זכו, ועוד.
נפתח ונאמר כי כל גילויי האלימות, ההפחדה וההשפלה הננקטים בימים אלו כלפי נשים וילדות, הם אלימות ותו לא, וחלקם אף מהווים עבירה על החוק, וכך, לעמדתנו, יש להתייחס אליהם. אין הצדקה לפעולות אלימות אלו, והנימוקים הניתנים להם אינם יכולים להוות פטור מאחריות פלילית, או הקלה ביחס רשויות החוק אליהם. אולם הדרת נשים, הפרדה בין נשים וגברים, דחיקת נשים מהמרחב הציבורי או השתקתן, גם כאשר אלו נעשים ללא גילויים של אלימות, מעלות סוגיות מורכבות של היחס בין הרוב למיעוט החרדי ובין המסורת הדמוקרטית והליברלית למסורת הדתית, של זכויותיהן של קהילות בעלות שונות תרבותית בחברה הישראלית, של חופש דת והחופש מדת, ועוד.
בנייר קצר זה לא נוכל לדון לעומק בכל הסוגיות הללו, ונתמקד בסוגיית ההפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי. אולם ברור כי מתוך עיון בסוגיה זו ניתן לגזור ולהשליך על מופעי הדרה אחרים, ועל חובת המדינה להתמודדות עמם. כמו כן, חשוב להדגיש כי, לעמדת האגודה לזכויות האזרח, יישוב של חלק מהסוגיות והכרעה בהן אינם יכולים להיעשות ללא דיון ציבורי רחב ותהליך של הידברות תוך מתן כבוד לאחר, התחשבות וסובלנות, הן כלפי הערכים הליברליים והדמוקרטיים והן כלפי האמונות והערכים הדתיים.
בישראל, כמדינה דמוקרטית, המרחב הציבורי הוא משותף ועליו להיות פתוח ושוויוני לכל קבוצות האוכלוסייה. יצירת הפרדה בין גברים לנשים במרחב ציבורי זה עומדת בניגוד לדין ולפסיקה[1] בהיותה פוגעת בעקרון השוויון, בזכות לכבוד, בזכות לחירות ובחופש מדת והמצפון.
חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 מאפשר אמנם הפרדה בין נשים וגברים שלא תיחשב כהפליה, אך מגביל זאת למספר מצומצם של שירותים, כמו בריכות שחייה או אירועי תרבות ייחודיים לקהילה החרדית.
בג"ץ קבע בשני פסקי דין מהעת האחרונה באופן חד משמעי כי הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי אינה חוקית: כך ברחובות השכונה החרדית מאה שערים בירושלים,[2] וכך גם הפרדה בקווי התחבורה הציבורית.[3] בפסק הדין בעתירה נגד ההפרדה בתחבורה הציבורית נכתב:
"ברי כי על המבקשים לנהוג בעצמם במרחב הציבורי באופן שונה מתפיסת השויון המקובלת במשפט הישראלי, חל הכלל התלמודי "כל המשנה ידו על התחתונה" (משנה בבא מציעא ו', ב'). בהעדר טענה להסדרה חוקית, על קבוצה זו להראות (בין היתר), כי הדרך בה היא מבקשת לנהוג אינה כופה את עצמה על מי שאינו מעוניין לנהוג כך באופן הפוגע בזכויותיו, וכבר אמרו חכמים, מפי התנא הלל הזקן: "דעלך סני לחברך לא תעביד [מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה]" (בבלי שבת לא ע"א). ומנגד, ככל שקבוצת אנשים כאמור עומדת בדרישה זו, עומדת באמת ובלא הנחות, לא רק שאין מניעה מבחינה משפטית לאפשר לה לנהוג כך, יתכן אף שיש לנסות לסייע בידה – שכן ההתחשבות באמונותיו ובצרכיו הדתיים של כל אדם היא מעקרונות היסוד של המשפט הישראלי [...]"[4]
הדרישה להפרדה בין גברים לנשים מעלה את השאלה עד כמה צריכה המדינה לכבד מנהגים ורצונות של תרבויות וקהילות מיעוט בתוכה, והיכן מוטלת החובה על המדינה לקבוע כי זכויות הפרט לחירות, לכבוד ולשוויון גוברים על זכותה של קבוצת מיעוט, כל קבוצת מיעוט, למימוש תרבותה. אין ספק כי בכל הקשור להתנהלות חברת המיעוט בתוכה פנימה יינתן, וראוי שיינתן, חופש פעולה רב יותר; אולם, כאשר דרישות המיעוט והפרקטיקות שלו מוחלות בכפייה במרחב הציבורי, תוך פגיעה בזכויות הפרט, הרי שהתערבות המדינה וההתעקשות להגן על זכויות הפרט הנה לגיטימית ואף הכרחית. כך, בעוד שבבית הכנסת או באירוע קהילתי המיועד לחברה החרדית יכולה הדרישה להפרדה בין נשים וגברים להיות לגיטימית, הרי שבמרחב הציבורי המשמש גם את מי שאינו משתייך לקהילה ומזדהה עם ערכיה, דרישה זו הופכת לבלתי לגיטימית. גם לגבי מרחבים ציבוריים המשמשים רק את חברי הקהילה, עולה השאלה עד כמה פרקטיקות המפלות נשים מקובלות על כל חברי הקהילה, ובאיזו מידה יש למדינה חובה ויכולת אפקטיבית להתערב לטובת אלה בקהילה שרואים עצמם נפגעים (חלק מהנשים והגברים החרדים, למשל).
על אף מורכבות הנושא, ישנם בכל זאת מספר קווים מנחים ברורים:
הפליה של נשים אסורה על פי חוק, ואינה עולה בקנה אחד עם ערכי זכויות אדם. הדרה של נשים במרחב הציבורי הנה הפליה של נשים, ונקבע באופן חד משמעי הן בחוק והן בפסיקה כי היא אסורה ואינה לגיטימית, גם אם המקור להפליה הנו ציווי דתי או רגישות בעלת אופי דתי. בעוד שבמרחב האישי תתכן הפרדה, וזו לא תחשב כהדרה של נשים, הרי שבמרחב הציבורי הפרדה שאינה נעשית מרצון מהווה הדרה של נשים ופוגעת בזכויותיהן ובכבודן. על המדינה להבטיח נגישות מלאה של נשים למרחב הציבורי, כמו גם של כל קבוצות האוכלוסייה האחרות.
יש לזכור כי הדרה של נשים במרחב הציבורי אינה מתמצה בהדרה פיסית שלהם או בהפרדתן מגברים, ואינה בלעדית לחברה החרדית. המרחב הציבורי מורכב גם מפרקטיקות שונות של השתתפות: פוליטית, תרבותית, דתית ועוד, והיכולת לעצב את תוכן השיח, כמו גם היכולת להשפיע על תוצאותיו. הדרת נשים מהמרחב הציבורי באה לידי ביטוי גם במבנה החברתי-כלכלי הבלתי שוויוני האחראי לדחיקתן של נשים לשולי המערך החברתי, והמקשה על יכולתן להשתלב בו ולהשפיע עליו. הדרה זו מקודמת ומתוחזקת על ידי המדיניות הממשלתית אשר אינה פועלת באופן מספק ונחרץ כנגד מופעי ההפליה וההדרה של נשים, ולעיתים אף פועלת באופן מובהק באופנים המנציחים את ההפליה וההדרה. העובדה היא כי בישראל נשים מודרות בקביעות מגופים וממשרות בעלי השפעה, כי קיים פער גבוה בין השכר לגברים לזה של נשים וחוקי השכר השווה אינם נאכפים, כי נשים הן הרוב של עובדי הקבלן ותנאי העסקתן מבזים ונצלניים ואינם מאפשרים קיום בכבוד, כי הנשים עניות יותר ומנוצלות יותר, כי הייבוש התקציבי של שירותי הרווחה פוגע קודם כל בנשים, כי מרכזי הטיפול בנשים מוכות נמצאים על סף סגירה וסובלים מהזנחה תקציבית, ועוד ועוד.
משום כך, המאבק בהדרה דורש מחויבות תמידית ומדיניות השמה לה למטרה לשלב את הנשים בחברה, להיאבק בעוני ובפערים החברתיים, ולפעול למימוש זכותן של הנשים לשיוויון מהותי.
לעמדתנו, מופעי ההדרה הפיסית במרחב הציבורי הנם מקרי קיצון ברורים ובוטים של תופעות הדרה סמויות יותר אך נוכחות לא פחות. זוהי אחריותה של המדינה להגן על הנשים מפני התופעות הפסולות של הדרה כפויה מהמרחב הציבורי הפיסי, הנעשית באמצעים של לחץ או אלימות, אך חשוב מכך לא פחות, תפקידה ואחריותה של המדינה לקדם את שוויונן של נשים בחברה, להעצימן ולספק להן את הכלים הדרושים להן על מנת להפוך לחלק אינטגראלי ומשפיע במרחב הציבורי, הפיסי והמושגי.
לסיום, חשוב לנו להדגיש כי העיסוק בנושא ההדרה של נשים במרחב הציבורי נוגע בעצביה החשופים והרגישים של החברה בישראל, ועל כל דיון בו להיעשות באופן ענייני ומכבד, תוך הימנעות מהכפשה או מהפללה של ציבורים שלמים.
[1] ראו למשל: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000.
[2] בג”ץ 6986/10, רחל עזריה ואח‘ נ‘ משטרת ישראל.
[3] בג"ץ 746/07, נעמי רגן ואח' נ' משרד התחבורה ואח', פס"ד מיום 6.1.2011.
[4] שם, סעיף ח' לפס"ד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה