מטלה בנושא: פרקי אבות – פרק ג' פסוק א'
"עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון. מאין באת, מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."
המשנה שבחרתי לעסוק בה נמצאת בפרק ג' פסוק א'. המשפט מוכר לרבים והיה לי חשוב לפתח אותו לאיזושהי פעילות המתאימה לתלמידי חטיבת הביניים. הרעיון שעלה לי הוא להתעסק במושג ה"תשובה" סביב יום הכיפורים במסגרת שיעורי הספרות.
המשפט המרכזי בפסוק זה הוא: "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון". סביב פסוק זה בחרתי להציג פעילות שבנויה מקריאת טקסטים שונים אשר דרכם ניתן להגיע לברור הערך של ה"תשובה". ברור ערכי ששם לו למטרה לשנות באדם התנהגויות מסוימות כדי להיות טוב יותר ממה שהוא. מהות המשפט הוא לעסוק ביחסים שבין האדם לעצמו.
בבתי הספר החילוניים מושם בתחילתה של שנה, סמוך לחגי תשרי, דגש על חינוך ערכי בין אדם לחברו. חגי תשרי בכלל ויום הכיפורים בפרט מזמנים עיתוי טוב להנחלת ערכים אלו במטרה ליצור בקרב התלמידים חברה נעימה יותר. ה"תשובה" העומדת ביסוד "הימים הנוראים" הנה המפגש בין האדם לבין האל, דהיינו: הקשר בין האדם לבין המקום ולא כפרה על חטאים שבין אדם לחברו.
הקטעים דרכם אני מציע לדון בנושא "התשובה" הם:
א. קטעים מתוך יומנה של חנה סנש.
ב. משל – "התועים ביער" / ש"י עגנון
ג. סיפור – "אלמליח" / נתן יונתן
קטעים אלה לקוחים מתוך הספר "דרכים אל השער הנפתח".
קטעי היומן של חנה סנש (ראה נספח1 ) משקפים את הרהוריה ורגשותיה של נערה חילונית, שיש לה זיקה נפשית עמוקה ומורכבת אל המורשת. ב"ימים הנוראים" היא עושה חשבון נפש עם עצמה, אף שאינה מרגישה מחויבת למצוות הדת.
הקטע הראשון משקף את ההתלבטות בה נמצאת נערה בת 17. מצד אחד היא מתלבטת בשאלות אישיות ביחס לעצמה ולאמה, ומצד שני היא עסוקה בבעיות של אמונה, דת, לאום המשקפים יושר פנימי ועוצמה רגשית. בקטע השני אנו עדים לאירועים היסטוריים. חשבון הנפש האישי של בת ה 17 מתערבב עם חשבון נפש אנושי כללי. הנערה תוהה האם ישנו קשר בין זוועות מלחמת העולם למושג "החטא ועונשו" במעגלי הקיום האישי, הלאומי והכלל אנושי.
בין שני הקטעים, שהוצגו עברו שנתיים ימים וניתן לשים לב לשינוי, שחל בעמדתה של הכותבת. בקטע הראשון חנה סנש מוכנה להודות בשגיאות (לא בחטאים) ואילו בקטע השני חנה סנש חוזרת ואומרת "חטאתי". הבדל זה מעיד על פיתוח אמות מידה מוסריות מחמירות, בעיקר כלפי עצמה. הכותבת מחפשת ערכים של יושר וכנות, התחשבות בזולת, נאמנות לאידיאל. אבל למרות הביקורת העצמית, אין כאן הלקאה עצמית. הכותבת מוכנה להודות ב"חטאים", ה"טעויות", ב"כישלונות", אך אינה שוכחת לציין, שכוונתה הייתה טובה. לכן היא אינה פוחדת לעמוד לפני דין של האל. גיבוש עצמיות ה"אני" מתנהל במסלול מתמשך של פגימה ותיקון, והודאה בחטא היא חלק מהיות אדם שלם עם עצמו. חנה סנש מסיימת את הווידוי שלה בהבעת צער על כך, שאולי לא מצאה את הדרך הנכונה, אבל משתמע מדבריה, שבכוונתה להמשיך ולחפש אותה.
בסיפורו של עגנון "התועים ביער" (ראה נספח 2) התעייה ביער היא משל לתעייה בדרכי החיים. דרכים רבות ביער: אפלות ובהירות, ישרות ונפתלות, כאלה שמובילות ליעד, ואחרות שגוררות למבוי סתום. מה יעשה אדם הרוצה למצוא את הדרך הנכונה לצאת מן הסבך, אך אינו יודע כיצד?
סיפור המשל מתאר שני מצבים של אי ידיעה. האדם הראשון מתנסה באי ידיעה, אך אינו מבין את משמעותה. הוא חווה את התעייה, את החיפוש ללא תוחלת. ייתכן אפילו שבחיפושיו חזר והלך באותם שבילים שהסתבך בהם קודם לכן, עד שנואש מן האפשרות למצוא בעצמו את הדרך. לכן הוא שמח כל כך לפגוש מישהו שהולך לקראתו, ומצפה שהלה יראה לו את הדרך הנכונה.
גם השני תועה בסבך היער ואינו יודע את הדרך הנכונה. אבל שלא כרעהו, הוא מודע למצבו. הוא יודע באיזו דרך אין ללכת (הדרך שהלך בה עד עתה), ובעיקר – הוא יודע שהפתרון מחייב פקיחת עיניים. הצעד הראשון למציאת הדרך הנכונה מחייב ידיעה (מהי הדרך הלא נכונה) והתחברות לחפש דרכים חדשות עם הזולת.
משפט הסיום של המשל: "עכשיו נחפש דרך חדשה" מפתיע, שכן הרבי כולל את עצמו בכלל האנשים התועים. אם חשבנו שהרבי היא דמות מופתית, זו שיודעת את הדרך הנכונה ומראה אותה לכולם, המשל מראה בדיוק ההפך, הרבי הוא דוגמא ומופת לאדם שמתמיד בחיפוש דרכים חדשות להגשמת עצמיותו האנושית אישית, תוך שיתוף חסידיו בתהליך זה, שהרי הכול שווים בפני הבורא.
סיפורו של נתן יהונתן "אלמליח" (ראה נספח 3) הוא סיפור התבגרות, שבמרכזו חשבון נפש אישי וחברתי. המספר, ילד שהייתה בו "רשעות", מתחיל לפתח רגישות לסבל הזולת וניצנים של תודעה חברתית. זאת ע"פ המשפט המסיים את הסיפור: "זו הייתה אך ראשית הדרך".
הסיפור ממוקד בשתי דמויות, המספר ובן כיתתו אלמליח. ברקע מוזכרים שני מבוגרים: המורה לתנ"ך, שאמור לייצג סמכות חינוכית ואמו של המספר, המסייעת לבנה לעלות על הדרך הנכונה. אמו של אלמליח מופיעה רק לקראת סיום הסיפור כחלק ממכלול חייו העלובים ולא כדמות פועלת.
אירועי הילדות מסופרים בפי מספר בוגר, החווה אותם מחדש כאילו התרחשו זה עתה. הוא חוזר ושומע את הקולות, רואה את המראות, מריח וטועם. עם זאת, שחזור חווית הילדות מלווה בהבעת עמדה ערכית בוגרת, שהתפתחה במהלך הזמן.
תהליך השינוי שחל במספר מסומן בכמה אירועים שהיו בינו לבין אלמליח, מעין תחנות במהלך של התבגרות מנטלית.
נקודת המוצא היא תחושה של מיאוס, שהמספר- הילד חש כלפי אלמליח "בגלל סכלותו ונמשיו, ויותר מכול בגלל הסומק שהיה עולה בפניו על כל דבר של כלום, ומחמת הריח הדוחה שנדף מבגדיו". המספר המבוגר מתבייש להיזכר, בכך, אך העובדה שהוא מפרט את הסיבות ליחס זה מעידה שהוא מבין את ה"ילד" שבו, אף שאינו מצדיק אותו. לזכותו של הסיפור ייאמר, שהוא אינו עוטף את זיכרונות המספר במעטה צדקני. זוהי התנהגות ילדותית אופיינית, וקוראים כנים אינם יכולים שלא להודות בינם לבין עצמם, שייתכן שאף הם היו נוהגים כך בנסיבות דומות.
עמדה זו, שיש בה תערובת של גינוי והתגוננות, של האשמה עצמית והבנה, חוזרת בהמשך, כשהמספר מסכם לעצמו את הפגיעה הראשונה שפגע באלמליח: "היום בהיזכרי במראה הזה, מתחשק לי לנשוך שפתיים. אך הייתי ילד". אפשר לומר שהמספר אינו מתעלם מן הצדדים האפלים בנפשו, בנפש האדם באשר הוא. עם זאת, סיפורו מציע דרך להגיע אל ה"טוב" מתוך ה"רע".
שני אירועים קדמו להידברות בין המספר לאלמליח. הראשון, כשהכה אותו באגרופו על גבו, והשני כשהושיט לו מלחמו. האירוע הראשון מתואר כמעשה של רשעות, שצמח מתוך "ריקות ותפלות". למרות זאת, האירוע מסמן ראשיתו של מפנה. המספר מקווה שאלמליח יתנקם בו. כנראה מתוך הודאה ברשעות שבמעשהו. אבל אלמליח מגיב אחרת. חשיפת החולצה הקרועה והמילים: "תביט, בעיניים שלך מה שעשית, שתדע לך!" יכולות להיתפס כקובלנה בכיינית, אבל גם כאקט של מחאה וחישוף. אלמליח חושף בפני המספר לא רק את עליבות חייו אלא גם את הרשעות החבויה בילד השבע והחזק. ואומנם, השפעת הדברים על המספר הייתה חזקה: "מאז כמו היו לי עיניים אחרות".
האירוע השני קשור להווי יומיומי בבית הספר: אכילת הכריך בהפסקה הגדולה. עיני המספר מזהות בעיניו של אלמליח אותו "מבט מוכה ועגום" שהיה בהן כשספג את מכת האגרוף בגבו, והוא מושיט לאלמליח מלחמו. הקישור בין שני האירועים רומז לכך שגם מעשה החסד פוגע באלמליח. אין זו פגיעה של אגרוף, אלא נגיעה בפצע כואב של עוני מר ועלבון חיים מתמשך. תיאור האופן שבו קיבל אלמליח את פרוסת הלחם מבטא זאת בבירור: "והוא קיבל, שתק וקיבל, כמו שקיבל את מכת האגרוף בשתיקה של דמעות".
המספר הגיבור מפקיע את האירוע מתחום החוויה האישית ומעניק לו תוקף של אידאולוגיה חברתית. הוא חוזר ונזכר במורה לתנ"ך ובלקחים שהטיף, מבלי שיפקח עיניו לסבל שבסביבתו הקרובה: "אלמליח, אלמליח, מה ידע המורה לתנ"ך על פרוסת הלחם ההיא שאכלת בחריקת שיניים בבוקר ההוא?"
כנגד אטימותה של הסמכות המוסכמת, זו המיוצגת ע"י המורה לתנ"ך, מציב המספר את ההארה שלו לפסוק בקהלת ט' 16: "חכמת המסכן בזויה ודברין אינם נשמעים". המספר מוציא את הפסוק המקראי מהקשרו הפילוסופי, הדן בעמידותו של אדם מול אימת המוות, ומעבירו למישור חברתי: "חכמת המסכן בזויה, אלמליח, וחלושה מרעב ואדומת עיניים לאור נר החלב הדועך ומחמת העוני המציק".
מכאן ואילך מתחיל שלב חדש ביחסיו של המספר עם אלמליח. המספר מגלה את האדם בילד הדחוי והעלוב: "היינו חוברים יחד ולועסים את פיתנו, ומשיחים זה עם זה". כעת אין מדובר בפגיעה או בעשיית חסד, אלא בחברות. המספר אינו אומר: "אוכלים מן הלחם שהכינה אמי" אלא: "לועסים את פיתנו", ביטוי המרמז על שיתוף ואחווה, ללא מחיצות בין השניים.
בשלב זה מתוודע המספר לסיפור חייו של אלמליח ומכיר מקרוב את עולמו. עכשיו הוא יכול להבין מדוע אלמליח מוזנח כל כך, ותחושת המיאוס שהייתה לו קודם לכן מתחלפת בביקורת חברתית נוקבת. זו מובעת בהקשר להרגשה של בושה, החוזרת בסיפור כמוטיב מרכזי. הבושה הוזכרה לראשונה בהקשר למכת האגרוף, ואחר כך בהקשר הפוך של הושטת פרוסה. לקראת הסיום ישנו מפנה: רגש הבושה אישי, המהול בחרטה, מתחלף בבושה מסוג אחר. אלמליח "היה בוש בעוניו", ואילו המספר – באדישות החברה לסבלם של חלכאים ונדכאים.
הסיפור מסתיים בתיאור קשה של עליבות העוני. שני משפטי הסיום מציבים שני קטבים מנוגדים – ישות טבעית ואכזרית לעומת אמונה באדם ותקווה לעתיד. "זו הייתה אך ראשית הדרך" לאיזה משני הקטבים תוביל הדרך?
לסיכום לימוד הטקסטים:
לימוד הטקסטים הנוכחיים מסייע בהבנת הצורך ב"תשובה". מסייע להבין שהצורך בעשיית חשבון נפש אינו מותנה בתקופה או ברקע חברתי תרבותי. חובה על האדם להתבונן בעצמו מבפנים, לבדוק היכן טעה, במה החסיר, במה הפריז כדי לחפש לו דרך בעקבות המהלכים שעשה.
אני מאמין שדרך לימוד הטקסטים הנוכחים האדם עשוי למצוא את עצמו במקום לא נוח, לעיתים בהרגשה קשה שיש בה חרטה, בושה, צער וחשש. אך היכולת של האדם להתבונן במעשיו ולתקן אותם ולקבל אחריות על מעשיו היא זו שתאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו.
הטקסטים מאפשרים להגיע לדיאלוג בין הלומדים ועשויים להתקשר ליסוד ההומני בהפניה לחשבון נפש לשם תיקון אישי וחברתי.
הדבר החשוב ביותר בימינו יותר מכל עת, הוא מימוש עצמי אחר, ע"י שינוי עצמי ותיקון עצמי בלתי פוסק וזאת ע"י בחינה עצמית ופתיחות לזולת ולעולם ע"י התייחסות אמפתית אל מה שמחוצה לך, ע"י הרחבת התחום של ידיעתך וע"י בניית עצמך באופן אחר. היכולת להשתנות היא היא האמונה שבה האדם הוא מקור הסמכות, הוא זה שיוצר את הערכים והחוקים ובידו נתונה הסמכות לשנותם ולקבוע את תוקפם.
אני מאמין שדרך לימוד הטקסטים הנוכחיים ניתן לבטא רצון חינוכי אחר. אני רוצה לשנות את הגישה ההתנהגותית של האדם בהתייחסו לאחר. אני מעוניין לייצור אדם חדש, אדם שרגיש למצוקות הזולת. אדם שבוחר לתקן את דרכיו ולקבל אחריות על עצמו. המסורת היהודית רואה בתהליך "התשובה" ערך חשוב ביותר. הנחלת ערך זה לדור הבא תסייע בכך שכל אדם יכיר באפשרותו לבחור, לשנות ולפתוח דף חדש בחייו בכל עת שיחפוץ לעשות כן.
נספח מספר 1
קטעים מיומנה של חנה סנש
1/10/38
יום שבת תשובה. צריכה הייתי ללכת לבית הכנסת. במקום זה חרזתי שיר ועכשיו אנסה קצת לפשפש במעשי. במה להתחיל? יודעת אני ששגיתי הרבה בשנה שעברה (איני מרגישה שחטאתי). יכולה אני למנות שגיאות רבות, לא רק כלפי אלוהים, אלא גם כלפי אמא וגם כלפי עצמי, אבל אינני מסוגלת להתוודות. עז רצוני להתייחס אל אמא באופן הטוב ביותר, לשאת את יהדותי בגאווה, ובבית הספר – לעשות חיל. מי יתן ואוכל להאמין באלוהים ולבטוח בו תמיד. יש ימים שאינני מאמינה בו, ואז אני כופה את עצמי לכך, אף על פי שאין זה הגיוני. כמה טוב להאמין באמונה שלמה ועזה! בוודאי, רבים הם המפקפקים . אל האמונה הצרופה מגיעים לדעתי, רק אחרי הרהורים ופקפוקים. הוי, קשה לי לכתוב היום.
11/10/1940 ערב יום הכיפורים.
רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי ומעשי לעומת האידיאל הגבוה ביותר אשר עומד לפני. להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה.
אתחיל את הווידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתוך העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים. אין מה לענוש אותנו, כי כל צעד ומעש נענשים מיד. כולנו נענשים על חטאים שנדמה לנו שלו חטאנו או נאלצנו לחטוא. אינני רוצה לומר שרק הם, הדיקטטורים, הנם היחידים שגרמו למלחמה נוראה זו, לשבירת הרוח, לחושך הגדול, שרק הם אחראים לכל. מי איפוא האשם? כל אחד ואחד לחוד? אולי לא. אבל הכל יחד – הבניין, הסדר, המוסר הקיים – כל האנושיות כאחד. אבל דווקא אלה האשמים ביותר אינם מרגישים בזה, והיהדות נשארת לבדה עם הווידוי "חטאנו".
ואני…חטאתי לאמא שלא התחשבתי עמה במידה מספקת בהחלטתי. – חטאתי לאנשים באדישות, בחביבות חיצונית. חטאתי לעצמי בבזבוז כוחות וכשרונות, בהזנחה, בחוסר התפתחות רוחנית.
ובכל זאת איני יראה לעמוד בפני הדין. חטאתי לשם מטרה ורצוני היה טוב. אם נכשלתי, אם לא הייתי די חזקה, אם לא מצאתי את הדרך, את הצורה – אינני מתביישת, רק מצטערת על כך.
נספח מס' 2
התועים ביער / ש"י עגנון
פעם אחת אמר רבינו משל:
אדם תעה כמה ימים ביער ולא היה יודע איזוהי דרך נכונה.
פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו.
באה שמחה גדולה בליבו. עתה בוודאי ידע הדרך הנכונה.
כיוון שפגעו זה בזה שאל אותו: אחי, אמור לי היכן הדרך הנכונה, זה כמה ימים אני תועה.
אמר לו: אחי, אף אני אינני יודע, שאף אני תועה כאן כבר ימים הרבה.
אלא אומר לך: בדרך שהלכתי אני אל תלך אתה, שבדרך זו תועים.
ועכשיו נחפש דרך חדשה.
כן אנחנו, שבדרך שהלכנו עד עכשיו אין לנו ללכת, שבדרך זו תועים.
אלא עכשיו נחפש דרך חדשה.
עגנון, ש'י (תש"מ). ימים נוראים, שוקן, עמ' כ"ז-כ"ח.
נספח מס' 3
אלמליח / נתן יונתן
היינו לומדים בכיתה אחת וסמוכים אל שולחן אחד, ושיעור התנ"ך היה תמיד שיעור תנ"ך ולא שום דבר אחר – כך היה מתרה בנו קולו של המורה, אדון שפירא.
לפעמים היינו מרי נפש, כי לבנו הלך להרהוריו, אבל לימים השכלנו לדעת, כי ייסורי הלימוד אף הם אלפונו בינה.
אלמליח היה כושל בלימודיו. לא הלך לו. לאחר שנכשל בבחינה, נשבע לי כי זה לו שבוע ימים, שהוא מאחר בלילה ולומד. נכשל בתנ"ך, בחשבון, אפילו בהתעמלות. שמן היה ומנומש וריצתו כבדה.
אני מתבייש להיזכר כמה מאסתי בקרבתו בגלל סכלותן ונמשיו, ויותר מכל בגלל הסומק שהיה עולה בפניו על כל דבר של כלום, ומחמת הריח הדוחה שנדף מבגדיו. רשעות הייתה בי.
עד שאירע מה שאירע – אני שלחתי אגרוף והכיתי על גבו… ושניחת אגרופי על הגב השפוף, שמעתי עצמות מתפוקקות וקול נפץ עמום, כמו מפולת. הכיתי אחת ולא יספתי. האגרוף מיאן לחזור אל זרועי. היו בו ובי איזו ריקות ותפלות. משכתי לאיטי את זרועי המופשלת, ותוך כדי כך ראיתי מעבר לגבו השפוף את ראשו מתרומם לאיטו – ובעיניו פחד ודמעות.
חשבתי שירצה להתנקם בי. רציתי, בסתר ליבי, שיתנקם בי. יצאתי במרוצה החוצה, מחצר בית הספר אל הסמטה וראיתי אותו אורב בפינה. אפשר שרציתי לברוח, ואפשר שלא. אך בעוד אני מושך רגלי לכאן ולכאן – קרב אלי, חשף את חולצתו הקרועה לעומתי ואמר:" תביט, תביט בעיניים שלך מה שעשית, שתדע לך!"
היום בהיזכרי במראה הזה, מתחשק לי לנשוך שפתיים, אך הייתי ילד. הבטתי רגע נדהם ואחר נחפזתי ללכת אל בית אמא. אולם מאז כמו היו לי עיניים אחרות. לא כתמול שלשום הבטתי אל אלמליח. התקרבתי אליו. יום אחד פרסתי לו מלחמי. בהפסקה הגדולה היה הדבר. כל אחד פרש לו לפינתו, הוציא את לחמו וגבינתו והיה לועס – אח! אותם אוצרות גנוזים שהיו מלופתים שם בתוך הפת כיד הדמיון הטוב של אמא.
ובכן, היינו לועסים, והוא נשען על גזע באקליפטוס ומביט. שוטים שכמונו! איך היינו זוללים כך את פיתנו ולא ראינו, שאלמליח אין לו פת בסלו, ובטנו שוקקה ופניו חיוורים מרעב יום יום, איך טחו עינינו מראות, שהיה נותר אחרון בחצר ומאסף שיורי הלחם, שהמפונקים שבנו הותירו על הגדר להיות מאכל לעפרונים ולכלבי הרחוב.
אותו היום נתקלו עיני בעיניו, והיה בהן מבט מוכה ועגום, שראיתי בהכות אגרופי על גבו. בלעי נעצר בגוני. מבוייש קרבתי אליו והושטתי לו פרוסה בחמאה – והוא קיבל. שתק וקיבל. כמו שקיבל את מכת האגרוף בשתיקה של דמעות.
אלמליח, אלמליח, מה ידע המורה לתנ"ך על פרוסת הלחם ההיא שאכלת בחריקת שיניים בבוקר ההוא?
חכמת המסכן בזויה, אלמליח, ןחלושה מרעב, ואדומת עיניים לאור נר החלב הדועך ומחמת העוני המציק.
סיפרתי לאמא. לא הכל סיפרתי לה, אבל היא היטיבה להבין. ומאז הייתה אורזת בילקוטי פרוסות נוספות לאלמליח, ובצלצול פעמון הארוחה היינו חוברים יחד ולועסים את פיתנו, ומשיחים זה עם זה.
באחת השיחות שאלתיו, מדוע לא בא אביו לאסיפת ההורים.
"אין לי אבא" השיב. "לא הכרתי את אבא שלי…נהרג. הוא היה גיבור. היה שומר בפרדסים רכוב על סוסו, וירו בו בבטן. והוא רכב עם הכדור בבטן עד הבית ונפל על יד הבית, אצל אמא…ואחר כך הוא מת. עברנו לגור בשכונת המוגרבים, בצריף שאנחנו יושבים עכשיו." "אז אתה יתום?" שאלתי.
"כן, אני יתום, והאמא עושה ספונג'ה אצל השיכנוזים."
הלב לא הלך למשחקים ביום ההוא, ואף לא ביום שלאחריו. וביום השלישי הזמנתיו שיבוא אצלי להכין שיעורים. "טוב" אמר, "אבל אני מוכרח קודם ללכת אצל אמא ולשים לה אוכל. היא חולה עכשיו."
נגררתי אחריו בסימטותיה של שכונת המוגרבים עד שבאנו אל הצריף, כמו במאורת כלבים שכבה אמו, מעוטפת סמרטוטים, על מיטה יחידה שמילאה כל חלל החדר. אלמליח השאירני בחוץ. שמעתי את אמו אומרת לו משהו בלשונם, הבנתי, שיוציא מן ה"סנדוק" איזה דבר מאכל. הוא שם משהו לפניה ולעצמו לקח מלפפון כבוש, שהצליח לשלות מתוך צנצנת, שתה מעט ממי החומץ, והבטיח לאמו שיבוא לפנות ערב.
הלכנו ושתקנו. שנינו היינו נכלמים. לא הבטנו איש בפני רעהו. הוא היה בוש בעוניו, ואני על ביתי, אשר האור והאוויר ושמחת העמל היו שרויים בו, ועל העולם השופע בתי גזית ולחם שעשועים, ואין בו יותר ממאורת כלבים להכיל את אלמליח ואת אמו החולה.
היינו מהלכים זה בצד זה בסימטאותיה של שכונת המוגרבים, שני ילדים שותקים ומהורהרים, והזבובים זמזמו ורחשו על ערימות הדומן ועל פניהם של זעטוטים נפוחי רעב, שרבצו בפתחי הצריפים, ושמש הצהריים קפחה ללא רחם על הארץ ומלואה.
זו הייתה אך ראשית הדרך.
מתוך: "ועוד סיפורים בין אביב לענן" ספריית פועלים.
