מטלה בעקבות מאמרו של אמנון שמוש
המאמר של אמנון שמוש מעניין ומיוחד. מצאתי בו המון דברים שניתן להזדהות בו ובחרתי להציג 2 נקודות:
קשה ואולי בלתי אפשרי לתאר את תקומתה של מדינת היהודים ללא קיבוץ. הקיבוץ היה זה שהלך לאזורי ספר וקבע מציאות דמוגרפית שהבטיחה את אחיזתו בחבלי ארץ שנויים במחלוקת. כמו כן הקיבוץ סיפק את טובי הלוחמים והמפקדים לזרועות הביטחון, והוא שקלט עליות נוער והיה להם בית חם. לא ניתן היה לעשות כל זה מבלי שהחבר הבודד ידע שהוא יכול להיענות לקריאה אל הדגל בביטחון שתהא הצרה שתפקוד אותו יהיה מאחוריו קיבוץ שלם שיספק את הצרכים החומריים והנפשיים שלו ושל משפחתו. יתרה מזאת – עם שלם עמד מאחוריו כמי שייצג עבורו את היהודי החדש, הגאה, השזוף, איש האדמה והחרב. כל זה יכול היה להתקיים כל עוד האיום החיצוני היה כה גדול שכל שיקול אחר התגמד לעומת ההכרח לישב את הארץ ולהגן עליה. מצד אחד – אימי השואה שזה אך הסתיימה ומצד שני השואה המתרגשת לבוא ע"פ איומי מדינות ערב ומצד שלישי ההתלהבות שהנה אחרי 2000 שנה – סוף סוף יש לנו מדינה – וחלילה לנו מלאבדה שוב.
נראה שגם כאן – כמו בדברים אחרים נקודת המפנה הייתה מלחמת ששת הימים. תחושת הביטחון העצמי שהיא הביאה שמה קץ לימי התום. לא היה עוד מי שיישא את הקיבוץ על כפיים. בני ישראל פנו איש איש לאוהלו לעשות לביתם. הדור השני בגר ומצא עצמו נטול דגל והדמורליזציה החלה מפעפעת אל הדור השלישי שלא בחר כלל את החיים בקיבוץ. הוא נולד לתוכם, ועבורו הקיבוץ היה רק מקום טוב לחיות בו ותו לא.
ניתן לומר שהיורש של הקיבוצניק של אז הוא המתנחל של היום. הוא חדור אמונה בשליחותו הלאומית, גם הוא חי בקהילה התומכת ומגבה ומכאן נכונותו "לגלות" לאזורי ספר מסוכנים, וגם הוא ממלא היום את שורות הפיקוד הבכיר ושולח לצבא את מיטב הלוחמים. ההבדל בין הקיבוצניק למתנחל שלגבי המתנחל העם אינו עומד מאחוריו.
הנה כי כן – הקיבוץ לא נכשל הוא פשוט האריך ימים מעבר למה שהעם הקצה לו. בניגוד לאמנון שמוש אינני מחכה לימים טובים יותר כי כדי שהקיבוץ ישוב להיות מה שהיה – צריכה להתרגש עלינו מצוקת הימים של ראשית המדינה. ובכלל – מה שקם בעקבותיו "הקיבוץ המתחדש" הולך והופך לצורת החיים האיכותית ביותר בישראל של היום. התואר – "כשלון" – התאים אולי לתקופת מעבר קצרה – בין עבר מופלא להווה של חיוניות מופלאה.
ב. מאמרו של אמנון שמוש עוסק בעיקר בהצלחה של הקיבוץ בחיי השוויון ובהוכחה, כי "אני ואתה יכולים לשנות את העולם". כמו כן מתייחס שמוש איך החברה של היום הסובבת אותנו שוחטת את העבר ובונה משטר של "עגל הזהב". אני מקבל את מה שנכתב אבל ברצוני להוסיף עוד מספר דברים:
1. כל מה שנעשה, לא נעשה מתוך לחץ כלשהו. לכל אחד ניתנה האפשרות להתנתק מהקיבוץ וללכת בדרך אחרת.
2. התנועה הקיבוצית הייתה חלוצה בקבלת עולים מארצות גירוש והגדולה שלה הייתה בקבלת הנוער אל הקיבוץ. כיום התנועה הקיבוצית מכילה בתוכה חברים רבים שבחרו לאחר ההתחנכות להישאר ולהיות בו חברים.
3. התנועה הקיבוצית, יחד עם תנועת ההתיישבות, קבעו את גבולות המדינה עוד לפני שזו התגשמה.
לדעתי יש לשאת בגאווה את התנועה הקיבוצית על אף שמנסים להוריד מההיסטוריה המפוארת של ראשית הציונות החלוצית ועד ימינו אנו.
אבל, כמו בכל דבר, יש גם צדדים אחרים. אני טוען, כי התנועה ההתיישבותית ובתוכה הקיבוצית, לא הייתה יכולה להתפתח בזמן אחר, דהיינו לפני הרעיון הציוני ולא אחרי קום המדינה. החיים היו מושתתים על אידיאולוגיה של שוויון ערך העבודה, שוויון בצריכה, חינוך משותף, הכלל עדיף על הפרט וכמובן על תורת הסוציאליזם.
עם השנים התנועה הקיבוצית זנחה באופן מוחלט את האידיאולוגיות. גם הקיבוצים המכונים עדיין "שיתופיים" צריכים לחפש את סימני הדרך העתידיים, ולא להסתמך על העבר. מה שהיה היה מצויין, אבל היום הדאגה המרכזית היא האם ניתן לקיים קיבוץ שבבסיסו אידיאולוגיה חזקה ואמונה שזה יצליח. ימים יגידו מה יהיה. אני מאמין שניתן למצוא מכנה משותף.
שוקי סומר
כתבת מאמר שלם, מלא בתובנות היסטוריות ולקחים ציוניים בלי לחשוף כלום מעמדתך האישית או מחוויותיך בקיבוץ כלשהו - וחבל.
השבמחק